כוחה של פרשנות

"וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כׇּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת. וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ - כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ. וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת". (ויקרא כד, טז-יט)

הפסוקים מבחינים בין מי שפוצע או הורג בהמה למי שפוצע או הורג אדם. לגבי בהמה העונש המפורש הוא תשלום; לגבי אדם כתובים דברים ברורים: "כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ", "כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ". אם הרגת תיהרג, אם פצעת יפצעו אותך. זה קשה לעיכול, אך התורה מצווה במפורש: "שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן".

והנה, בתעוזה מרשימה, משנה רבי שמעון בר יוחאי את משמעות הפסוקים וקובע: "עַיִן תַּחַת עַיִן – מָמוֹן" (תלמוד בבלי, בבא קמא פד ע"א). מי שמוציא עין לחברו, צריך יהיה לשלם את שווי העין, את הנזק. הגמרא כמובן מיד מזדעקת - זה הרי לא מה שכתוב! ואז היא יוצאת למהלך פרשני אפולוגטי ארוך, המנסה לתרץ כיצד ניתן בכל זאת לומר שהתורה מתכוונת לממון.

זהו אחד המקרים המובהקים שבהם נראה כי חכמים משתמשים בכלי הפרשנות שבידיהם כדי לשנות את המשמעות הטריוויאלית של הפסוקים, ולקבוע חוק לדורות התואם יותר את השקפת עולמם המוסרית. כיצד ניתן לשנות את משמעותו של טקסט בעל סמכות מקודשת? אנסה להציג בקצרה כמה מהתשובות האפשריות לכך.

ישנה הבחנה בשדה ההרמנויטיקה בין שיקולים חיצוניים לשיקולים פנימיים. שיקול חיצוני לטקסט מאפשר לדבר־מה חשוב המצוי מחוץ לטקסט לגבור עליו. זו, למעשה, מרידה בעליונותו של הטקסט המקודש. לעומת זאת, שיקול פנימי גורס שעל פי הנורמות המוסריות שאני מזהה במקומות אחרים באותו טקסט, אין נכון להבין את החוק הספציפי הזה כפשוטו. כלומר, אני מבין מרוח התורה, מן הערכים שהיא מכוננת ומבססת, ומפסוקים אחרים העוסקים במקרים דומים, שהוצאת איברים לפושע היא מעשה הסותר את גרעין המוסר של התורה עצמה. הפרשן, לכאורה, רק משכין שלום בין טקסטים שונים בתוך אותו מכלול מקודש או סמכותי. אלא שלרוב ההבחנה בין פנימי לחיצוני אינה כה פשוטה. גם התפיסה הלכאורה פנימית למכלול הטקסטואלי היא תוצר של הבנה סובייקטיבית. כיוון נוסף להבנת סמכותו של הפרשן מול הטקסט הוא מה שכינה הפילוסוף וילארד ואן אורמאן קווין "עקרון החסד בפרשנות". לפי עיקרון זה, דווקא משום שמדובר בטקסט סמכותי, ואף מקודש, יש לפרשו באופן המאיר אותו באור הטוב ביותר האפשרי. כאשר האינטואיציות המוסריות מתקוממות כנגד דבר־מה, או כשהאמת כפי שהיא מוכרת לנו סותרת לכאורה את הטקסט שלפנינו, ההנחה היא שכוונת הטקסט לא הובנה כראוי, ולכן יש לפרשו מחדש בהתאם. הפרשן עושה חסד עם הטקסט, משום שהאפשרות האחרת היא להודות שהוא טעה. זהו, אגב, המהלך המרכזי של הרמב"ם ב"מורה נבוכים": כאשר האמת המדעית או הפילוסופית לימדה אותו דבר שנראה כסותר את דברי התורה, הוא הניח שהטעות היא בהבנת התורה, וחיפש כיצד ניתן לפרשה מחדש.

שמרנים רבים בימינו אינם מקבלים את עקרון החסד, וסבורים שבמקרה של סתירה לכאורה בין האמת האובייקטיבית או המוסרית לבין טקסט מקודש, יש לשנות דווקא את הבנת האמת. מבחינתם, הטקסט צודק בכל מקרה. אך נראה שברובם המוחלט של המקרים חז"ל לא קיבלו גישה זו.

לבסוף, כדי להבין את תפיסותיהם של חלק מהחכמים, צריך לטעמי ללכת צעד נוסף, למקום נועז עוד יותר. מעשה הפרשנות לכאורה מניח שלטקסט יש פרשנות נכונה ואנחנו תרים אחריה, אבל האם ייתכן שכותב הטקסט טמן בו במכוון משמעויות שונות ואף הפוכות, כך שכל דור יוכל להתאים את הטקסט לתקופתו ולצרכיו? על־פי המודל הזה, הפרשן לא מגלה וחושף את משמעות החוק והטקסט אלא יוצר אותה. הפרשנות היא הכרעה יצירתית ולא חשיפה. לכן יכול היה לעמוד רבי יהושע מול בת־קול מפורשת ולקבוע: "לא בשמים היא"; לכן רבי אלעזר בן עזריה קבע בתוספתא ידועה שגם כאשר הללו מטמאין והללו מטהרין - כולם נתנו מרועה אחד; לכן "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". במילים אחרות, זה לא באג זה פיצ'ר! ההפכים כלולים במכוון בתוך אותו הטקסט. הבנה שכזו מאפשרת לקבוע: "עין תחת עין - ממון!".

בהכנת המאמר והפרק במקור להשראה נעזרתי בספרו של משה הלברטל "מהפכות פרשניות בהתהוותן" ותודתי שלוחה לו.
מבוסס על פרק 444 פרשת אמור: מהפכות פרשניות" בהסכת היומי מקור להשראה

תמונה ראשית - "סקילת המקלל" \ ויקיפדיה