השאלה הגדולה ביותר על מושג התשובה היא גם הפשוטה ביותר: איך בכלל חוזרים אחורה? רעיון התשובה הטבוע בנו נשען על פרדוקס לכאורה: הוא מבקש מאיתנו לתקן את מה שכבר התרחש. עוד לפני שאלת האפשרות לתקן, הוא מעורר שאלות עמוקות יותר על משמעות הזמן עצמו ועל היכולת לשוב אל מה שכבר נעשה, כדי לנסות לשנותו.
יתרה מכך, חזרה בתשובה דורשת מאיתנו לחרוג מן ההווה משני כיווניו: לשוב אל העבר ולנסות לתקנו, ובה בעת להתחייב על מעשינו בעתיד כדי להיחשב באמת כחוזרים בתשובה. כלומר, התשובה מחייבת תנועה כפולה: גם אל מה שכבר היה וגם אל מה שעוד לא קרה. אלא שהזמן, כך למדנו, זורם רק קדימה. אז איך עושים זאת?
במפגש השלישי של הסדרה "פילוסופיית התשובה", שהעביר אבי שגיא במסגרת תוכנית "סדר בוקר" בבית אבי חי, הוא פונה לשאלה הזו ומתמקד במה שהוא מכנה "התשובה ופרדוקס הזמן".
הרמב״ם: תיקון בעולם של זמן ליניארי
הפרדוקס של התשובה עולה לכאורה באופן מובהק מול מחשבתו של הרמב"ם, שכן הרמב"ם היה אריסטוטלי, ולכן תפס את הזמן כליניארי: העבר עבר, העתיד טרם היה, ואנו מצויים בתנועה מתמדת בזמן ובמרחב אל עבר העתיד. במצב כזה, החזרה נדמית כבלתי אפשרית.
הפתרון של הרמב"ם לבעיה הזו מזכיר, לדברי שגיא, את התפיסה הפסיכואנליטית: "הרמב״ם טוען שתנאי הכרחי לתשובה הוא שחזור העבר ותיקונו". לדבריו, מדובר בשחזור, כמו זה שמתרחש בחדר הטיפולים: "המטופל חוזר על הטראומה ומתמודד איתה".
לפי הגדרתו המפורסמת של הרמב"ם, תשובה גמורה מתקיימת רק כאשר האדם ניצב שוב בדיוק באותו מצב שבו חטא בעבר, באותם תנאים, מול אותו פיתוי, ובוחר הפעם שלא לחטוא, אף שהוא יכול. כלומר, העבר אינו נמחק, אלא משוחזר בתוך ההווה, וכך מתאפשר תיקון של ההווה בדמות העבר.
"הרמב״ם יודע היטב עד כמה המהלך הזה בעייתי", מסביר שגיא. "העבר, הרי, אינו באמת חוזר. גם כאשר האדם משחזר את הסיטואציה, הוא כבר אדם אחר, בזמן אחר. וגם העתיד אינו נתון בידיו: מי ערב לכך שלא יחטא שוב?". על בעיית העבר עונה הרמב"ם עם פניה אל האל יודע התעלומות: "ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם", כלומר, התשובה של הרמב"ם היא אירוע כל כך פרדוקסלי שהיא תלויה בנשגב כדי להתקיים.
רק אלוהים, שיודע את העתיד, יכול להעיד שהתשובה כנה. מבחינת האדם עצמו, התשובה נותרת תמיד על סף אי־ודאות. הזמן הליניארי, זה שנע מן העבר אל העתיד, אינו מאפשר חזרה ממשית, אלא רק שחזור חלקי ותלוי־חסד.
תשובה כקיום: חז״ל והיידגר
אבל המסורת היהודית מציעה גם תפיסה אחרת לגמרי של תשובה. במסכת אבות אומר רביי אליעזר "ושוב יום אחד לפני מיתתך", הרמב"ם מרחיב את המשפט וטוען שכיוון שהאדם אינו יודע מתי ימות, עליו לשוב בתשובה בכל יום, שמא ימות למחרת. כלומר, לפי תפיסתו של רבי אליעזר, התשובה אינה אירוע נקודתי שבו מתקנים משהו שקרה, אלא דרך חיים. האדם נקרא להיות דרוך תמיד, מוכן תמיד. התשובה היא מצב קיומי מתמשך.
כדי להבהיר את ההבדל, בין תפיסת התשובה הקיומית התמידית ובין התשובה הליניארית המשחזרת, פונה שגיא למרטין היידגר, שמבחין בין "זמן" (ליניארי) לבין "זמניות", שהיא הזמן כפי שהוא נחווה בקיום האנושי. הוא מסביר: "השעון מודד את הזמן הליניארי, אבל הזמן הליניארי הוא לא הזמן היחידי שבתוכו אנחנו חיים", חוויית החיים שלנו לא מסונכרנת עם הדקות שחולפות על השעון, דקות מסוימות יכולות להיחוות כנצח, ואילו ימים שלמים יכולים לחלוף ביעף. גם העבר והעתיד אינם נחווים אצלנו באופן ליניארי, אנחנו חווים את העבר בזמן אמת כאשר אנחנו נזכרים בו, ומדמיינים את העתיד בזמן הווה, אלא שתוך כדי כך אנחנו מעוותים, משנים וחווים אותם כאירועים הווים. האדם מכנס לרגע הקיומי שבו הוא נמצא גם את עברו וגם את עתידו. הוא יוצא אל העתיד דרך החלטותיו, ומן העתיד הוא מעניק משמעות לעברו.
כפי שמדגיש שגיא, "העבר שאנחנו עוסקים בו הוא לא העבר שהיה בעבר. זה העבר כפי שהוא מקבל את מובנו ומשמעותו בחיינו". במובן הזה, גם תהליך התשובה אינו חזרה לאחור, אלא עיצוב מתמיד של הקיום בהווה.
המשמעות של תפיסה זו מקבלת מובן מרתק בדוגמה הקיצונית שמביא שגיא מהפילוסוף הגרמני קרל יאספרס. יאספרס שואל מה משמעותה של תשובה עבור ילדיהם של פושעי גרמניה הנאצית? שהרי הם לא ביצעו את הפשעים, אך גם אינם יכולים להתנער מהם. "זו לא אשמה פלילית," מסביר שגיא, "זו גם לא בדיוק אשמה מוסרית. זו אשמה קיומית שנובעת מהיותך בן של פושע מלחמה נאצי. ועליך לתרגם את המשמעות של אשמה הזו ואת התשובה עליה אל תוך חייך". העבר כאן אינו משהו שאפשר לתקן או למחוק. אבל אפשר, ואולי אף חובה עלינו, לשאת את משמעותו בתוך החיים הנוכחיים, ולעצב לאורו את זהותנו ובחירותינו.
כאן מתברר עומק ההבדל בין שתי תפיסות התשובה. אצל הרמב״ם, התשובה היא ניסיון לשוב אל העבר ולתקנו באמצעות שחזור. בחשיבה יותר אקזיסטנציאליסטית התשובה היא תנועה מתמדת של עיצוב ההווה לאור העבר והעתיד גם יחד. במסגרת חשיבה זו, שגיא אינו רואה בתשובה טקס של מחיקה, ולכן היא גם אינה נאלצת להתמודד עם פרדוקס הזמן. זוהי תשובה כקיום דרוך ואחראי: האופן שבו אדם מחזיק את מה שהיה ואת מה שהוא מבקש להיות בתוך הרגע שבו הוא חי עכשיו.
תמונה ראשית: נוצרה באמצעות AI
