קברות התאווה

בני ישראל חווים שוב קשיים ופחדים. הם מתלוננים ורוצים בשר. משה מיואש. הוא תוהה באוזני אלוהים מאיפה הוא אמור להביא להם אותו, ובכלל איך הוא אמור להמשיך לשאת על כתפיו את כל משקלו של העם הזה. אלוהים כועס. הוא ממטיר עליהם כמויות עצומות של שליו, אבל גם מודיע להם שהבשר עוד “ייצא להם מהאף”. וכמובן, הסיפור אינו שלם בלי עונש קשה: אלוהים הורג חלק מן העם, והם נקברים במקום שזוכה לשם ״קברות התאווה״.

בקוראי את הפרשה לא הצלחתי להבין את חוסר האמפתיה שמגלים משה ואלוהים כלפי תלונות העם. מעל מיליון איש, בהם תינוקות, ילדים וקשישים, מתהלכים במדבר, בחום הקופח של היום ובקור שמכסה לעיתים את הלילה, בלי לדעת היכן יהיה מקור המים הבא.  הם אוכלים כל היום רק מן, ויודעים שמתישהו בקרוב תגיע גם מלחמה. במצב כזה, טבעי לפחד, להתלונן ולהישבר. ובכל זאת, אלוהים כועס והורג. "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהֹוָה וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר־בָּם אֵשׁ יְהֹוָה וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: וַיִּצְעַק הָעָם אֶל־מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל־יְהֹוָה וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ: וַיִּקְרָא שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי־בָעֲרָה בָם אֵשׁ יְהֹוָה" (במדבר יא, א-ד)

רש"י מנסה להסביר: "אין מתאוננים אלא לשון עלילה מבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום". לפי רש"י לא היו אלו תלונות אמיתיות. מדובר פה בעלילה. מה שהם באמת רצו זה למרוד באלוהים, לפרוש. אז הם יצרו מעין מחאה שקרית כזו שמבוססת על כלום, על עלילה בדויה, מחאת פייק. לכן אלוהים כעס כל כך.

לטעמי, על פי פשט הפסוקים קשה לומר שמדובר בעלילה, ומשכנעת יותר פרשנותו של הרמב״ן, שכתב: "היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים. והיה רע בעיני ה', שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על ענינם". במקום להכיר תודה על כל מה שעשה עבורם ה', ביטאו כולם את כאבם והתלוננו. הם התמקדו בחצי הכוס הריקה, ולכן אלוהים המאוכזב כעס.

הדברים האלה מביאים אותי לחשוב על יחסי הנהגה־מונהגים. היחסים בפרשתנו בין בני ישראל למשה ואלוהים, מצטיירים כמו יחסים של צרכן מול ספק. המנהיגים צריכים לספק איכות חיים לעם שצורך את השירותים שלהם. האם זו מערכת היחסים שאנחנו שואפים אליה ביחס שבין אזרח ושלטון?

הצרכן בוחן כל העת את טיב המוצר שקיבל, מתלונן, מרגיש מקופח, מבקש להחליף כל תקופה את המוצר לטוב יותר, הופך לצרחן. הוא מצוי במערכת יחסים שמבוססת על כוח וחוסר אמון, מאיים בחרם צרכנים, עושה שיימינג, מכופף ידיים, עומד מול ולא עם. הצרכן אדיש לכל מה שלא קשור ישירות לאיכות המוצר שהוא מקבל, הוא אגואיסט ולכאורה בצדק. הוא חושב ומתעניין רק בטובתו האישית. הוא כמובן לא לוקח חלק בתהליכי חשיבה וקבלת החלטות.

לעומת זאת, אפשר לשרטט דמות אחרת: דמותו של השותף. השותף חש שטיב השירות והמוצר, אבל גם טיב הדרך והמטרות שאליהן צועדים, הם גם באחריותו. הוא כמובן מצפה שכל בעל תפקיד ימלא את תפקידו כראוי, אך במקום להסתפק בתלונה, הוא מבקש לקחת חלק בתיקון ובשיפור. השותף מצוי במערכת יחסים שמבוססת על שיח ואמון, הוא עומד עם בעלי התפקידים ולא מולם או נגדם. הוא מונע מאכפתיות וערבות הדדית. הוא מרגיש חלק.

השלטון בחברת שותפים אינו מתנהל כספק שירות אלא כשליח ציבור. הנהגה כזו מבינה שכל העם, מי שבחר בה ומי שלא, הוא שותף שלה. היא מבקשת לשרטט דרך משותפת שתשרת את רווחת כולם, ותופסת את עבודתה כשליחות ציבורית. זו הנהגה שמנסה לשתף את הציבור בצעדיה ולהתחשב בדעתו. הנהגה שרואה אנשים ולא רק סטטיסטיקות. אולי מה שקורה בפרשה שלנו הוא שאלוהים מצפה מבני ישראל שכבר יתנהגו כשותפים לדרך, בעוד הם מתעקשים להישאר צרכנים וצרחנים. אולי לכן אלוהים כועס כל כך. ואולי משום כך אומר משה ליהושע: ״הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה׳ נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה׳ אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם״. משה אינו מבקש להיות שליט יחידני וסמכותני. הוא מחפש שותפות ולא כוח. הוא רוצה עם של נביאים, לא של צרכנים.

מבוסס על פרק 464 – פרשת בהעלותך: כְּמִתְאֹנְנִים רַע בהסכת היומי מקור להשראה>>

תמונה ראשית: נוצרה באמצעות AI