לא בכל מחיר

חטא העגל היה אחד החטאים החמורים ביותר של בני ישראל בשנותיהם במדבר. בעקבותיו שקל אלוהים להשמיד את העם כולו, אך משה הצליח לשכנע אותו לנהוג אחרת. לאחר מכן הרגו משה ואנשיו אלפים מן החוטאים. כמה תמוה שדווקא מי שניהל את כל מעשה העגל, מי שנענה לבקשת העם והורה להם להביא את נזמי הזהב כדי שיוכל להכין להם אלוהים, מי שלקח מידם את הזהב ויצר בידיו עגל מסכה, כלל לא נענש. אהרון, אחיו וממלא מקומו של משה, כשל בתפקידו, ולמרות זאת אלוהים לא המית אותו.

פרשנים ומדרשים שונים מיישבים את התמיהה הזו באמצעות פרשנויות אפולוגטיות, המבקשות לטהר את אהרון ולהסביר שהוא לא באמת חטא, או לכל הפחות שחטאו היה פחות חמור מכפי שמשתמע מן הפסוקים. יש המסבירים שאהרון ביקש מהם להביא את נזמי הזהב של הנשים והילדים רק כדי להרוויח זמן עד שמשה יחזור; אחרים טוענים שכאשר הוגשו לו החומרים להכנת העגל, ניסה לחמוק מעשייתו, אך מנהיגי המורדים איימו על חייו ולא הותירו לו ברירה; ויש הסבורים שכאשר הודיע שמחר יהיה חג לאלוהים החדש, שוב ניסה למשוך זמן, מתוך אמונה שמשה ישוב לפני כן.

המדרשים האלה מרגשים בניסיון הכמעט נואש שלהם להגן על דמותו של אהרון, אבל הם מזכירים את המערכון "לא יודעת מה ראית, מה לא ראית, אני יצאתי בחמש". הפסוקים המפורשים פשוט מספרים סיפור אחר. דומני שהתשובה לשאלה מדוע אהרון לא נענש על חטא העגל טמונה בפרשת השבוע שלנו, פרשת עקב. כמעט 40 שנה אחרי החטא, משה מגלה לעם לפתע, כמעט כבפליטת פה, את הסוד הגדול ששמר כל השנים: "וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְהֹוָה מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם־בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא" (דברים ט, כ).

מסתבר שאכן אהרון נכשל כישלון מנהיגותי חמור בחטא העגל, ורק תפילתו של אחיו הצילה אותו. הגילוי הזה הוא תמרור אזהרה לדורות מפני מה שעלול לקרות כאשר ערך השלום עומד לבדו, ואין לצידו ערכים כמו אמת, צדק ודין.

הלל מספר במסכת אבות שאהרון היה "אוֹהֵב שָׁלוֹם, וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה" (אבות א, יב). אהרון תמיד ניסה לפשר ולסייע לאנשים לחיות יחד ללא ריב ומדון, אך דווקא מעלה זו היא שהביאה אותו להימנע מעימותים ולכישלון הגדול ביותר בחייו. מדרש יפה באבות דרבי נתן (יב, ג) מספר שכאשר שני אנשים היו רבים, היה אהרון הולך ויושב אצל אחד מהם ומספר לו שהאיש שהוא מסוכסך עמו שרוי בצער עמוק, יושב בביתו, מכה על ליבו וקורע את בגדיו, ואינו יודע כיצד לפייסו ולהשלים עמו. אחר כך היה אהרון ממהר אל האיש השני ואומר לו את אותם הדברים. כך נהג עד ששניהם התרככו והפסיקו לכעוס, וכשנפגשו התחבקו והתנשקו.

המדרש הזה מחמם את הלב באהבת הבריות שבו, אבל גם בו בולטת העובדה שהאמת והדין לא מילאו תפקיד אצל אהרון, ששיקר בקלות לשני הניצים כדי להשכין שלום. כשבני ישראל באו אל אהרון ואמרו לו שאינם יודעים לאן נעלם משה ושהם רוצים לעשות להם אלוהים, היה מצופה ממנו לאזור אומץ ולסרב. במקום זאת ניסה אהרון לרצות אותם ולמנוע מריבה, אבל ברגע כזה דווקא נדרש ממנהיג להציב קווים אדומים ולהיות מוכן לעימות קשה.

פעמים רבות מצופה ממנהיג לנהוג בדרכי שלום, למנוע עימותים ומריבות ולעשות את אשר הציבור דורש ממנו. אך ישנן פעמים שבהן מצופה ממנו לעשות דווקא את ההפך. הלל הציע שנהיה כתלמידיו של אהרון: "אוהב שלום ורודף שלום ואוהב את הבריות". זו הצעה נפלאה, אבל שימו לב שהוא הוסיף לה את המילים "ומקרבן לתורה". כלומר, הלל מורה לנו לעשות את כל זה כאשר הדבר מסייע לקרב את האנשים לדרך הישר והטוב, ולא כאשר מרוב שלום נעלמת האמת והצדק נרמס.

זכריה הנביא כבר לימד אותנו: "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח, יט). על האמת והדין שמלווים אותה, ועל השלום והפשרה שמלווים אותה, לאזן זה את זה. על מנהיג או מנהיגה מוטלת האומנות העדינה לדעת מתי וכמה להשתמש בכל אחד מהם.
מבוסס על פרק 509 – פרשת עקב: וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף בהסכת היומי של מקור להשראה>>

תמונה ראשית: עגל הזהב \  ויקיפדיה