נִהְיֵיתָ לְעָם

"מה זאת אומרת: עַם יהודי?", שאלה אותי מורה בתחילת השתלמות שהעברתי לצוות פדגוגי מוביל בבית ספר במרכז הארץ. "אין דבר כזה עַם ובטח שלא עַם יהודי". לטענת אותה מורה, "עַם" הוא מושג חדש, מומצא, שמאחוריו עומדת אג'נדה ולא תיאור של מציאות. "הספרדיות לא הייתה מרכיב משמעותי בזהות של הספרדי שחי לפני 500 שנה. הדת, הכפר, הקהילה והמשפחה הרכיבו את זהותו, לא העַם", היא אמרה. ביודעי שטענות אלו מהדהדות תפיסות רדיקליות וחשובות של מספר סוציולוגים ומדעני מדינה, הצעתי להניח לרגע את השאלה מתי ואיך נוצרו עמים ולהסכים לפחות על כך שבימינו יש עמים, ואחד מהם הוא העַם היהודי. היא סירבה לקבל זאת.

זוהי עובדה היסטורית שהמושג עַם קיים כבר אלפי שנים. זוהי גם עובדה שהיו אנשים שחיו ביומיום בתוך קהילות פנים-שבטיות, ובכל זאת ראו בעצמם בני אותו עַם. עדות לכך מופיעה בפרשת השבוע שלנו, שבה המילה "עַם" חוזרת לפחות תשע פעמים, ואשר במסגרת תיאור הברית שכורת אלוהים עם בני ישראל בערבות מואב מופיע בה הפסוק: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל־יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים כז, ט).

אין הסכמה בין חוקרים בשאלה מה הופך קבוצת אנשים לעַם, ובשאלה האם המושגים "עַם" ו"לאום" השגורים בפינו מהווים המשך ישיר למושג העתיק, או שמא מדובר בהמצאה חדשה שרק חולקת עמו את אותו השם. לתפיסתי יש תשובות מניחות את הדעת לשאלות האלו.

המונח "עַם" תיאר ומתאר קבוצה גדולה של אנשים, שיש להם תרבות משותפת הנמשכת מדור לדור, שרוב גדול מבני הקבוצה רואים בעצמם בני אותו עַם, ושגם קבוצות אחרות בעולם רואות בהם בני אותו עַם. זאת אומרת, יש שני מרכיבי יסוד לעַם: האחד תרבותי והשני תודעתי.

המרכיב התרבותי מצביע על כך שלאותה קבוצת אנשים יש קשר לשפה, לטריטוריה, לטקסטים מכוננים ולהיסטוריה משותפת. יש להם גם מנהגים וסמלים רבי שנים, ערכים שהם מדגישים, שירים ומנגינות שמלווים אותם, וכמובן יצירות שצומחות מתוך דיאלוג עם ההיסטוריה שלהם. תרבות משותפת של עַם יכולה וצריכה כמובן להשתנות במהלך הדורות, שהרי תרבות שאינה משתנה סופה לקפוא למוות ולהפוך למוצג מוזיאוני. במילים אחרות, שינויי התרבות אינם מלמדים על התפרקות העם, אלא להפך: הם מעידים שלפנינו עַם חי ובועט. לכל זה מצטרפת, כאמור, התודעה העמית הפנימית והחיצונית. בלי הכרה של האנשים שהם חלק מעַם, ובלי שיהיו אחרים שיראו בהם כאלה, אין עַם. אגב, המושג "לאום" מציין בפשטות עַם שחפץ בריבונות פוליטית, שמעוניין במדינה משלו.

אז מה קרה בפרשת השבוע שלפתע, 40 שנה אחרי צאת ישראל ממצרים, נאמר: "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם", והרי בספר שמות כבר היה כתוב: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים" (שמות ו, ז)? פרשנים שונים מצביעים על הרגע הזה בפרשתנו כרגע של כריתת ברית מחודשת. ברית שנעשית הפעם מבחירה ומאהבה, בניגוד לברית שנכרתה ארבעים שנה לפני כן בסיני והייתה מבוססת על יראה וכוח. ייתכן שנוסח הכתובים מעיד על כך. בשמות כתוב "לָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם", שפה חד־צדדית וכמעט אלימה, ואילו כאן כתוב: "נִהְיֵיתָ לְעָם". הפעם העם אינו נלקח להיות לעם; הוא נעשה לעם. זהו כבר תהליך של התהוות, שבליבו בחירה.

הרש"ר הירש מוסיף: "היום הזה! החובה המשותפת לתורה, שהוטלה זה עתה על כל הנמנים עמך, והשמירה המשותפת של התורה, שכולכם הועמדתם על משמרתה - היא העושה אותך לעם. היום - ולא קניין הארץ שבעתיד הקרוב, אלא הקניין המשותף של התורה הוא העושה אותך לעם. אפשר שתאבד מן הארץ כדרך שאתה בא לרשתה, אך התורה והתחייבותך הנצחית לשמירתה תישאר קשר נצחי המאחד אותך לעם, וקשר זה לא יינתק לעולם." (רש"ר הירש על דברים כז, ט).

הרש"ר מדגיש שקיום העַם איננו תלוי בארץ. מה שהופך אותנו לעַם, לשיטתו, הוא התורה. התורה במובנה הפשוט כבר אינה הברית המשותפת המחברת את כל חלקי העַם היהודי כיום, אבל התורה כמונח שמייצג את התרבות של עַם ישראל ממשיכה לעבור מדור לדור. התרבות היהודית ממשיכה לחיות ולבעוט, גם מתוך המחלוקות שניטשות סביבה. לכן השבתי לאותה מורה שלטעמי בהחלט יש עַם יהודי, והשאלה אם ימשיך להיות עַם כזה תלויה בנו.
מבוסס על פרק 514 – פרשת כי תבוא: נהיית לעם בהסכת היומי מקור להשראה>>

תמונה ראשית: נוצרה באמצעות AI