הפואטיקה של ההקשבה

פרשת השבוע הקצרצרה שלנו היא רובה ככולה שיר שמדקלם משה לפני בני ישראל, שיר אשר נפתח במילים: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי־פִי" (דברים לב, א). זו פתיחה מכמירת לב. המשורר מבקש: "תאזינו לי, אנא שמעו את שאני עומד להגיד". הוא מרמז לנו שהאזנה היא עניין אקטיבי: היא דורשת מאיתנו משהו מעבר לעצם הנוכחות ולקליטת גלי הקול. הרש"ר הירש כתב: "לא הרי 'האזין' כהרי 'שמע'; 'האזין': להטות אוזן, המאזין פונה אל המדבר כדי לקלוט את דברו; כנגד זה אפשר לשמוע גם בלא רצון."  (רש"ר הירש על דברים לב, א). האזנה היא עניין רצוני.  

פרופ' פול מנדס־פלור, חוקר מחשבת ישראל, כתב מאמר בשם "The Poetics of Listening", שעוסק, לטעמי, בעומק ההבדל שבין שמיעה להאזנה. מנדס־פלור פונה תחילה לשלוש רמות ההקשבה שמציע רולאן בארת. הרמה הראשונה מכונה "התראה" או "דריכות" (alerting), והיא כרוכה בזיהוי רמזים קוליים מהסביבה – כגון צעדיהם המוכרים של בן הזוג או הילדים, או רעש לא מוכר של פורץ, או של כדור או אבן המושלכים מבעד לחלון. אולי אפשר לראות ברמה הזאת את השמיעה של הארץ. הרמה השנייה מכונה "פענוח" (deciphering), ובה אני לא רק מזהה את הקול, אלא כבר נוגעת במשמעותו. אני מזהה תבניות ומפרשת צלילים; למשל, את יללת חתול הבית שלי אני מזהה כקריאה דחופה למזון. אני מפענחת את היללה. אולי כאן כבר מתחילה ההאזנה של השמים.

הרמה השלישית והגבוהה של ההקשבה קרויה "הבנה" (understanding), והיא מושגת באמצעות השעיית השיפוט. זוהי הקשבה לקול המצוי בין המילים המדוברות, למה שאינו נאמר במפורש ובכל זאת נשמע. זהו, אולי, "האזינו השמים".

אל מול התפיסה המעניינת הזו מציב מנדס־פלור את תפיסת ההקשבה הדיאלוגית של בובר. אם אצל בארת אני מקשיב כדי לפענח את המשמעות החבויה בקולו של האחר, אצל בובר ההקשבה כלל אינה אמורה להסתיים בידיעה על האחר. הקשבה היא מעשה של הנכחה: אני מכיר בך ובאחרותך בעצם מעשה ההקשבה.

אלא שההכרה בך כרוכה גם בהכרה בכך שהכלים שבאמצעותם אני מבין אותך הם כבר שלי. הם מעין הטיה: אני מבין אותך דרך המושגים, הידע והדימויים המוקדמים שאני נושא עמי, ולפיכך, בלית ברירה, מפריע לעצמי להקשיב לך כפי שאתה. ההשתדלות שלי כמקשיב צריכה להיות דווקא לנטרל, ככל האפשר, את הפרשנויות האינטואיטיביות שדרכן אני שומע אותך.

גם אצל בארת וגם אצל בובר אני משהה את השיפוטיות שלי כשאני מקשיב, אבל אצל בובר אני מנסה להשהות את התערבותו של עולמי בתוך ההקשבה, מתוך ידיעה שהקשבה אינה יוצרת הבנה מלאה, אלא רק הנכחה מלאה. דווקא ההקשבה האמפתית, שכה מרבים לשבח, משליכה את המקשיב המזדהה והחומל לתוך עולמו של הדובר. דווקא היא עלולה למחוק את עומק הייחודיות של החוויה המדוברת. המקשיב הדיאלוגי מבקש לרוקן את מעשה ההקשבה מן הפרשנות וההזדהות האישית שלו. בובר, על פי מנדס־פלור, מציע את רעיון המעטפת הדיאלוגית, או ההכלה הדיאלוגית: להקשיב לקולו של האחר בלי לפרש אותו, ולאפשר לו להדהד לצד הסיפור שלי. כמובן, אינני מבטל את עצמי ואת הסיפור שלי, אבל אני לא נותן להם להפריע לי להאזין לסיפור שלך. אני משתתף בחוויה שלך כמאזין מנקודת מבטך, בלי לוותר בתוך כך על נקודת המבט שלי. אני יכול להפגיש בין השתיים, אך אסור לי לערבב ביניהן. האזנה שכזו היא משימה לא קלה. להקשיב באמת פירושו לקחת את הסיכון שבהסרת השריון שמגן עלינו, ולהפסיק לרגע להקשיב לעצמנו כדי לפנות מקום לקולו המזוקק של האחר. "האזינו השמים ואדברה". אולי רק השמים מסוגלים להאזין באמת. להאזין באופן ששומע אותי, ולא באופן ששומע את עצמו באמצעותי.

לאחר הקשבה מעין זו הריני מפגיש את עולמי עם העולם שנחשף בפניי. כאן אולי מגיע המשכה של שירת האזינו: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי" (שם, ב). זה השלב שבו הדברים יכולים לפגוש אותי כמטר עוצמתי, שעורף את מה ומי שהייתי, או כטל עדין ונעים שכמעט מלטף אותי.

*המאמר The Poetics of Listening מאת פול מנדס פלור ראה אור באפריל 2024 בכתב העת open philosophy. תודה מיוחדת לד"ר חני ויטלסון ששלחה לי אותו.

מבוסס על פרק 528 – פרשת האזינו: הפואטיקה של ההקשבה בהסכת היומי מקור להשראה>>

תמונה ראשית: משה מביט על הארץ מהר נבו\ ויקיפדיה