עיניים רכות — הצילום ההומני של עליזה אורבך

"ברגע זה הבנתי פתאום שעל אף הכול, על אף כל המלחמות [...] אני רוצה לשיר סונטה לחיים ולמצוא את הכוח להמשיך ולחיות" (יוג'ין סמית על התצלום הליכה לגן עדן).

עליזה אורבך נולדה בחיפה ליד הים שאהבה, הים שהרבתה לצלם במשך השנים, אך הייתה זו דווקא ירושלים שהביאה אותה אל הצילום, כשעברה ללמוד שם בראשית שנות ה-60. מאז לא הפסיקה לתעד את העיר על כל חלקיה, נופיה ואנשיה. כיוון שהחלה לצלם סמוך למלחמת ששת הימים, נראה שבחירתה בצילום חיי היום-יום, בעיר שבה הדרמה רוחשת, הייתה מודעת. אורבך, שהתחילה את דרכה המקצועית בצילום עיתונות וחוותה את הדרמה מקרוב, בחרה מסלול אחר. בעקביות ובחמלה רבה, האנשים והנופים שביניהם חיה הפכו למרכז עבודתה.

לצד צילום יחידות מונומנטליות, טעונות מבחינה היסטורית ודתית, אורבך מניחה למבט שלה לזלוג אל הרגע המכריע המונח בתוך הסביבה, אל ההווה הא-פוליטי של העיר העתיקה-חדשה. אנרי קרטייה ברסון, הצלם הצרפתי שטבע את המושג "הרגע המכריע" (The Decisive Moment), משפיע על כל תצלומיה של אורבך. ברסון – צלם הרחוב המשוטט – בחן ברגליו את הבירות הגדולות של מערב אירופה ובנה בסבלנות את הפריים עד הרגע שבו, לתחושתו, מונחת תמצית הדברים.

הסמטאות והקמרונות של ירושלים היו לעליזה אורבך כר פורה לחיפוש זה. תנועת האנשים השונים תחת קמרונות העיר וחיפוש גאומטרי סבלני הובילו לתמונות רכות ומורכבות: חסיד צועד בעיר העתיקה מול ערבי שפורס את מרכולתו על השביל. בתוך הצילום מונח המתח הקיומי של זהויות מנוגדות, אך הצילום מראה צורה ולא נושא: פניית האנשים במסלוליהם, מסגור נוף באמצעות חומות. מבט תיאורי רך שממקסם את המראה הייחודי של העיר ושאינו כופה עליו רעיונות היסטוריים, פוליטיים, חברתיים.

אורבך מציגה גוף עבודות שנפרש על פני שנים, ובהן העין שבה ושבה אל קומפוזיציות מובנות, מודעות לעצמן. בתוכן התרחשו החיים. והתצלום הוא תוצר של אמונה סבלנית בהיכרות עם קמטיה של העיר, עם הקמרונות הקבועים בה. מתוך מיצוי המקצב הטבעי של האנשים עם הנוף, עם הכביסה, עומד המבט המארגן של צלמת שבארצות חצאי העיגול המופיעים באגביות בתצלומים רבים כל כך, מכילה בתוכם את האנשים ומספקת להם הגנה על האפשרות של חיים רגילים. בתוך אינספור תצלומיה האנשים אינם מורדים, יורים או נמצאים בליבו של סכסוך היסטורי. אורבך מזהה את הממשות העכשווית ומותירה מסר: ישנו מבט אחר, והוא חושף את האנושיות החבויה.

המבט הזה נסדק והאפשרות לחיות בלי לשמוע חדשות בלב ירושלים נפרצת סופית בלווייתו של יצחק רבין ב-1995. אורבך מותירה לנו עדות לזמן שבו הצילום עוד יכול היה לשמש עריסה מגוננת, מקום שבו האבן הייתה קודם כול קיר של בית, ורק אחר כך סלע קיומנו.

אני מתגוררת היום סמוך לבית האחרון של עליזה אורבך וגדעון עפרת באבו תור. השייכות היום-יומית שלי – כתושבת וכאישה – מקבלת אישור בזכות תצלומיה של עליזה. האפשרות לנטרל לעיתים את הנצחי והפוליטי, אף שמחלונות השכונה נשקפת תזכורת בצורת כיפת הזהב וחומות העיר. הנורמליות והלגיטימציה לפשטות בלב הסערה. הכבוד לאנשים החולפים, לתצורות הבניינים, לשאון העיר שהיא הבית הרגיל, המקומי, שלנו. אני צופה בירושלים כבאוצר חי. אני מעזה ומקיימת את חיי היום-יום שלי בתוך הנצח, או אולי לצידו. והעין הרכה של עליזה אורבך מתירה לי להתגעגע לירושלים — למה שהייתה פעם, ולמה שהיא עדיין יכולה להיות ברגעי החסד של היום-יום.