עבירות טובות

בהתרגשות וציפייה אנחנו מתחילים שוב מבראשית. אחד הסיפורים המכוננים בפרשה הוא האכילה המרדנית של חַוָּה ואדם מעץ הדעת. הזכרנו פה בעבר שאריך פרום חשב שאין לקרוא את המעשה הזה כחטא קדמון ונורא, אלא כדרכה המכוונת של התורה לייסד את האנושות על מעשה של חופש ולא של ציות. האדם הוא יצור בן חורין. מפתיע לגלות שגם רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל פירוש "משך חכמה", סבר שאלוהים קיווה שחוה ואדם יעברו על הציווי המפורש שלו ויאכלו מן העץ.

לפי "משך חכמה", כאשר הנחש אומר לחוה: "לֹא מוֹת תְּמֻתוּן, כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג, ד-ה), הוא לא מתחמן ולא משקר, אלא אומר דברים כהווייתם. "הענין מבואר כי הנחש בא במושכל, לאמור להם כי אין כוונת הבורא לבלי אכול ממנו, רק רצונו שתאכלו ממנו, ואז תבואו להתקרבות לאלקות בענין נפלא להתגבר על הרע ולבטלו" (משך חכמה, על בראשית ג, ד). הנחש בעצם מלמד אותם מה אלוהים באמת רוצה.

אם כך, מדוע מצווה אלוהים: "מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ", ואפילו מוסיף ואומר: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (שם ב, טז-יז)? תשובתו החריפה של מאיר שמחה הכהן היא שאלוהים רצה שהם ישיגו את היכולות הנעלות האלה של דעת טוב ורע במעשה שמצריך אומץ ומסירות נפש. "ואך רצון השם היא, כי מאהבת המושכל והחשק להתקרבות אלקות לדעת טוב אמתי, תעשו זאת במסירת נפש. וחפץ אבדת החיים הזמני והנצחי, רק כדי לעשות להתקרב לאלקות, ואז תצליחו ותשכילו, ולכן ציוה לכם שאם תאכלו תמותו". אלוהים רצה שהמעשה הכל כך חשוב הזה של התקרבות לאלוהות וידיעת טוב ורע ייעשה לא סתם כי מישהו היה רעב, אלא מתוך אהבה עזה לדעת, מתוך רצון עצום להתקרב לאלוהים ולדעת טוב אמיתי. הוא בעצם בוחן את חוה ואדם: האם הם יסתכנו במוות כדי לדעת טוב ורע? "וזה על דרך עבירה לשמה. והוא באמת חפץ השם האמתי", כותב המשך חכמה.

עבירה לשמה היא מושג מיוחד שמופיע פעמים ספורות בחז"ל. התלמוד מבחין בין "מצווה הבאה בעבירה", שהיא פסולה ועליה כתב הרמב"ם שאינה מצווה, לבין עבירה לשמה. במקרה של "מצווה הבאה בעבירה", הדרך שלי לקיים מצווה היא באמצעות ביצוע עבירה. למשל, לגנוב מצה כדי לאכול אותה בפסח. ב"עבירה לשמה", העבירה עצמה נעשית לשם שמים, וניתן לומר שבמובנים מסוימים מצופה ממני, באותו מצב ובאותו רגע, לעבור עבירה. כזה היה למשל המעשה של יעל, שהרגה את סיסרא. המשך חכמה טוען שהאכילה מעץ הדעת הייתה מעין עבירה לשמה. רצונו האמיתי והמוסתר של אלוהים היה שיאכלו מן העץ. הייתה זו עבירה רצויה. וכבר קבע רב נחמן בר יצחק בתלמוד: "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה" (נזיר כג ע"ב).

לפי הפרשנות המיוחדת הזו של מאיר שמחה הכהן, המיתוס הגדול של האכילה מעץ הדעת נוגע ביסוד הקיומי העמוק והמבלבל של עבירות טובות, ומייסד את האנושות עליו. מיכה יוסף ברדיצ'בסקי חשב שחטא גדול הוא להאמין שיש רע מוחלט, רע שהוא רע בשורשו ושבכל הופעה שלו הוא תמיד רע. אפילו הרע האיום של שפיכות דמים הוא לעיתים הכרח והופך למעשה חיובי. ברדיצ'בסקי ציטט את דברי רב נחמן בתלמוד על "גדולה עבירה לשמה" וכתב עליהם: "זה הדבר: אין טוב ואין רע יסודי. כל דבר הוא בעל דו-פרצופים: זכה אדם, הרי זה נעשה לו סם-חיים, לא זכה, הרי זה נעשה לו לסם-מות" (מ"י ברדיצ'בסקי, חידות).

ובאמת, בכל תיאור הבריאה בפרשתנו חוזר המושג "טוב" שורה ארוכה של פעמים, אך המושג "רע" מופיע רק כחלק ממכלול מורכב: "עץ הדעת טוב ורע". בחיים יש דו-פרצופים בכל דבר. גם מצווה עלולה לבוא בעבירה, וגם עבירה יכולה להיות עבירה לשמה. האנושות מתחילה מהיכולת להבחין ברגישות, בכל רגע ובכל מצב, מהי עבירה ממש ומהי עבירה לשמה. הצלחנו, ייעשה הדבר לסם חיים. ואם לא הצלחנו, אבוי לנו, סם המוות.
מבוסס על פרק 537 – פרשת בראשית: "עץ הדעת כעבירה לשמה" בהסכת היומי מקור להשראה>>
תמונה ראשית - האדם הראשון \ ויקיפדיה