10. ראש הישיבה בכה.

אחרי הרב, שוחחו אתנו אנשי הפיקוד הפלוגתי. ניתן היה לזהות מיד את מידת אנושיותו של כל מפקד. דרגתו של המפקד, קבעה את הצורה בה נדרשנו לקבל את פניו. אם בכומתה על הכתף, אם על הראש, אם בהצדעה ואם בעמידה. מכאן ואילך, נותר מרחב לשיקול דעתו של המפקד, בה באה לידי ביטוי התנהגותו מול פקודיו. מפקד אנושי יותר, ישחרר את מתיחת הקפיץ מיידית. מפקד אחר, ימצה את ההנאה שבהטלת משמעת. אחד מהם שוחח עמנו כעשרים דקות, כשאנו ישובים וידינו מאחורי גבינו, על כסאות פלסטיק לא רחבים ולא עמוקים, תנוחה מכאיבה בעליל. הוא לא ניאות להרפות גם כאשר מישהו העז להתלונן. אין ספק שהוא לא קנה בכך את אהדתנו וגם לא ממש את הכבוד מתוך מורא שהוא התכוון להרויח. אם הוא רצה שנרגיש מאוימים ממנו, את זה הוא כנראה הצליח להשיג.

לקראת סיום, כאשר אנו נאבקים בשמורות עינינו, שוחח הסמ"פ, בחור נעים וסימפטי. חציה השני של שיחתו, היה למעשה הקרנת סרט הממחיש את האיסור לחייל לעלות על טרמפ. הסרט מדמה סיפור של עליה על טרמפ, שהסתיים ברציחתו של החייל בידי מחבלים. הסרט, כמו כמעט כל סרט מצוי, כלל תמונות שאינן תואמות את המבוקש בקהילה החרדית. קולות מאופקים של מורת רוח גלויה עלו מהיציע. היה גם חייל או שניים, שהרשו לעצמם לצאת מהאולם. הסמ"פ היה חכם דיו כדי להתעלם ולא לנפח את הקונפליקט. אני יכול לתאר לעצמי, מה היה מגיב קצין, שכל מגמתו היא להפגין סמכות.

הסרט היה עצוב ומוחשי והביא אותי קרוב לדמעות. הקצין דיבר אחרי ההקרנה ושאל מי זוכר מקרה של חטיפה דומה שהסתיים באסון כזה. הרבה זכרו את השם נחשון וקסמן, שהיה התשובה המבוקשת והקצין האריך קצת על המקרה. זה המחיש שוב את פער הגילים ההפוך בסיטואציה הזו.

כשהוא דיבר על מה שאירע, בשנת תשנ"ה - 1994, הוא דיבר על חומר שהוא למד בקורס קצונה, כנראה. הוא הכיר את הפרטים הטכניים ואת מה שחשוב לצבא להעביר בעקבות האירוע הנורא. אני ובני גילי לעומתו, זוכרים היטב את הסיפור מתוך זיכרון של נער מתבגר. הייתי אז בחור בן 17 בישיבה גבוהה ואני זוכר את התפילות שנישאו כל אותם ימים גורליים ואת עומק הצער באותה שבת, כאשר נכשלה פעולת החילוץ ונחשון נהרג ובנוסף נפל גם מפקד הכוח. הידיעה הגיעה אל הישיבה בבני ברק בה למדתי, בעיצומה של תפילת שבת בבוקר, עיכוב של כמה שעות, שנבע כמובן מכך שעיר דתית כמו בני ברק אינה משתמשת באמצעי תקשורת בשבת. ראש הישיבה הישיש, קיבל את הבשורה המרה, עם הכנסת ספר התורה להיכל לקראת תפילת מוסף. הוא עמד ומירר בבכי כל אותה עת ששליח הציבור אמר את הקדיש. כתלמידים צעירים התרגשנו מכך. יש לזכור שלא היה לראש הישיבה ולו תלמיד אחד בצבא, שכן הישיבה החרדית משתמשת בנוהל דחיית גיוס של תורתו אומנותו באופן גורף ומוחלט. אני זוכר גם את תגובתו ההרואית וחדורת האמונה של האב השכול, שהכתה גלים ועוררה התפעלות גדולה בעם. "שאלו אותי" אומר אבא "התפללו כל כך הרבה ולא קיבלו תשובה. ואני אומר" כך הוא אומר לי, "קיבלתי תשובה, התשובה היתה לא! ולאבא (=הקדוש ברוך הוא) - מותר לענות גם לא!". (הציטוט מתוך הספדו של הרב מוטי אלון, ראש הישיבה של נחשון)

כל עניין הטרמפים עלה, כהכנה ליציאה ראשונה הביתה לשבת מחר. למחרת אמורה היתה ההשכמה להיות סביב שבע בבוקר, מפאת האיחור בשחרור לתפילה ולשינה. איכשהו, נגד הרגלי, התעוררתי כשעה מוקדם יותר. משהו בצבא כבר חדר תוך יום וחצי להרגלי השינה הבסיסיים שלי. ניצלתי את הזמן לנסות להתפלל לפני ההתייצבות אצל המפקד למסדר בוקר, חמש עשרה דקות אחרי זמן ההשכמה שנקבע. העדפתי לעשות כן, גם כדי שלא לעסוק במטלות כמו סידור האוהל ליציאה לפני התפילה, עניין בעייתי מבחינת ההלכה. כך אוכל לעשות זאת אחרי התפילה. מצד שני, לא רציתי להפסיד תפילה בציבור. מזלי שהבסיס היה מלא באנשי מילואים דתיים, שגויסו בצו 8 למבצע בעזה, כשהבסיס שלנו מהווה נקודת הקפצה. באותם ימים היו מניינים בזה אחר זה בבית הכנסת. הצטרפתי למניין של מילואימניקים וכך הגעתי להשכמה מוכן לעבודה.

המשימות חולקו באופן כזה, שהקבוצה הלא דתית תוכל לסיים את חלקה ולצאת, בעוד המתפללים עסוקים בתפילתם. אני ועוד בודדים שכבר התפללו, צורפנו אליהם. סיימנו את חלקנו, תודרכנו על ידי המ"מ תדריך סופי ועלינו על האוטובוס היוצא מהבסיס. בתוכו עוד עלה מפקד לבדוק אם כל החיילים מגולחים למשעי, למעט בעלי אישור זקן. בני הקבוצה הדתית, שרבים מהם בעלי זקנים, לא התגלחו, אך גם לא הוציאו עדיין אישור זקן. בעלי הזקנים המגודלים, לא נזקקו לאישור רשמי, חזותם העידה עליהם. אבל הבעיה היא של המתגלחים בני הקבוצה. אלו אינם מתגלחים בתער אלא במכונה או בסם, מפני איסור תורה ולכן קשה להם להתגלח מידי יום. בסופו של דיון קצרצר, המפקד הודיע שכל התורתו, פטורים כרגע מגילוח. יצאנו הביתה.