מחלף ההלכה

אם הרב דב ליאור היה רוצה, הוא היה מגיע לחקירת המשטרה בכוחות עצמו. הרי אין הלכה שמצווה לא להיחקר. הסיבה לכך שליאור לא הגיע לחקירה אינה נובעת מכך שהוא האמין שזה מה שאביו שבשמים ציווה עליו, אלא משום שזה מה שהוא רצה. מדוע הוא לא רצה? לדעתי, הוא ביקש לבצר בעיני רוחו ובעיני תלמידיו את עצמאותה של ההלכה, את היותה נפרדת ומנותקת מכל מערכת חוקים אנושית. כמו לומר: המדינה על חוקיה החילוניים לא תוכל לשפוט אותי על דברי הלכה, שכן זו עומדת מעל ומעבר לכל חוק ארצי.

העמדה הזאת כלל לא מובנת מאליה. אין שום סיבה פנים-הלכתית לחשוב שההלכה מנותקת מכל חוק ארצי, שהיא לא נמצאת בשיג ושיח מתמיד עם חוקי המדינה, עם מנהגי המקום, עם כללי האופנה או עם חוקי הפיזיקה. נהפוך הוא: רוב פוסקי ההלכה לדורותיהם ראו בהתאמה בין ההלכה ל"דרך הארץ" מציאות חיה במקרה הטוב, ואידיאל שיש לשאוף אליו במקרה הפחות טוב.

מדוע חשוב לרב ליאור לנתק בין שני אלה, בין ההלכה לנורמה המקומית, בין אם נקרא לה דינא דמלכותא, החוק הדמוקרטי או הנימוס הבסיסי? למה חשוב לו להעמיד את עצמו נגד המדינה והחברה בישראל?

כמובן שלעניין סיבות רבות, חלקן פוליטיות (הפינוי מגוש קטיף), חלקן פסיכולוגיות (הפינוי מגוש קטיף) וחלקן חברתיות (הפינוי מגוש קטיף), אולם אני מבקש להצביע על סיבה אחרת לעניין, והיא רצונו של הרב ליאור לבצר את ההלכה כ"מסורת".

האורתודוקסיה היהודית היא מסורת שהתפתחה ב-200 השנים האחרונות. כמובן שיהודים קיימו מצוות לפני כן, אלא שהמסגרת החברתית שבה נשמרת ההלכה כיום שונה משהיתה לפני כמה מאות שנים. ובהתאמה, גם ההלכה שונה.

ההלכה נעלמה מחיי היהודים
האורתודוקסיה, כפי שהיה מכנה זאת ההיסטוריון אריק הובסבאום, היא "מסורת מומצאת". מסורת, בניגוד למנהג, רוטינה, נורמה או קונבנציה, היא סדרה מודעת של טקסים, כלומר פעולות שיש לעשות מתוך כוונה ברורה ורפלקסיבית. בספרו The Invention of Tradition מסביר הובסבאום שהמצאת מסורות היא "תהליך של פורמליזציה וריטואליזציה, המתאפיין בהצבעה על העבר, ולו רק על ידי כפיית חזרת פעולות על עצמן" (עמוד 4).

הרב ליאור, כמו אורתודוקסים רבים, זקוק להלכה כיישות מטאפיזית - נפרדת, עליונה, שלמה, מושלמת. ההלכה על פיו היא ממד נוסף במציאות, היפוסטאזה אלוהית. היא חייבת להיות כזו, משום שכמציאות חיה, נושמת, טבעית ומתפתחת היא חדלה מלהתקיים. אנחנו לא מקיימים כיום מצוות כדבר מובן מאליו, אלא כבחירה. במעבר מהשטעטל לאמנסיפציה היא נעלמה כמציאות אורגנית עבור רוב היהודים. ואם היא נעלמה ככזו, לא היתה ברירה אלא להפוך אותה במודע למציאות נפרדת. ואם כבר נפרדת - אז אלוהית. המודרנה היא בדיוק המשבר שמוליד מעין מסורת מומצאת שכזו.

וזה מה שמטריד את הרב ליאור. כדי להדגיש את מעמדה המורם של ההלכה צריך להדגיש עד כמה היא לא ארצית. הבעיה היא שלא מספיק לעשות את זה פעם אחת ולתמיד - זה עניין שדורש תחזוקה מתמדת. המסורת המומצאת נמצאת כל הזמן בסכנה שתגלוש לעבר מנהג חי וגמיש, לא מודע, או שפשוט תיעלם. כדי להשאיר אותה אלוהית, מנותקת, מעוררת יראה וגוררת ציות, יש צורך להבהיר תוך כדי מאבק ש"ה' הוא האלוהים", דהיינו שהחוק הלכתי הוא מעל לכל, שהוא אלוהי. לכן קוראים לזה "קידוש ה'".

דבר זהה התרחש באינספור הפגנות חרדים. דבר זהה קורה כשחיילי הסדר קמים ועוזבים מופע שבו שרה אישה. ההפגנה, מתוך מאמץ, ב"אתכפייא", היא שמבססת את ההלכה כמערכת נורמטיבית שנמצאת מעל ומעבר לעולם ולכל אשר בו. אחרת הסכנה היא שנתרגל, שנעשה מצוות מתוך הרגל, שנאבד את היראה, שניהפך למסורתיים או לחילונים
.