שעת ערבוב התחומים

שעת בין השמשות היא הזמן שבין שקיעת השמש ובין תחילת הלילה. זוהי שעה מורכבת, והשיטות ההלכתיות  השונות להגדיר אותה אינן פותרות את טבעהּ המעומעם והמסתורי. רבי יוסי אמר: "בין השמשות כהרף עין, ולא יכלו לעמוד עליו חכמים" (ירושלמי א, א; ג, ע"א). כלומר הרגע שבו היום והלילה מתחלפים הוא רגע כה מהיר, עד שאי אפשר כלל לתפוס אותו. והלוא זו אמת הידועה לכול, נוכל להגדיר בקלות מהו יום ומהו לילה, אותה שעה חמקמקה החביבה על המשוררים, שבה מסתיימת מלכותו של היום ומוכרזת מלכות הלילה וההפך, אינה מוסרת עצמה בקלות.

שעה חמקמקה שחביבה על משוררים (cc-by-AlexanderY)

מבין ההצעות להגדרת שעת בין השמשות, בולט הדימוי הבלתי צפוי של רבי תנחומא: "איזהו בין השמשות? אמר רבי תנחומא: [הדבר דומה] לטיפה של דם שהיא נתונה על גבי חֻדה של סייף. נחלקה הטיפה לכאן ולכאן - זהו בין השמשות" (ירושלמי, שם).

קביעת משך הזמן הזו מרתקת. מדוע נזקק רבי תנחומא לדימוי הזמן הלוקח לדם דם הנתון על חודה של סייף להתחלק לשני צידיה? מדוע בחר בכלי מלחמה כסייף? ומדוע בחר בדם דווקא? אולי הדבר נובע מכך שהשמיים אדומים בעת בין השמשות כטיפת דם, אולי נבחר הדם כנוזל סמיך שלוקח לו זמן ממושך יחסית להתחלק על חודה של סכין, אולי נובע הדבר מכך שסייף גורם להגרת דם ולא נוזלים אחרים ואולי נבחר הדימוי המדמם כדי להראות שהחלפת הרשויות היא השתלטות הכרוכה בסוג של רצח.

טיפת הדם השותת אינה יכולה ליפול בצידו האחד של הסייף והיא מתחלקת בין שני צידיו, אבל מקורו של הדם הוא אחד, החיים שאבדו ולא ישובו. שעת בין השמשות היא השעה טרם נוזל הדם בין שני צידיו של הסייף, זהו זמן סִּפִּי ׁ(לימינלי): יצאנו מרשות אחת ועוד לא באנו בשערי רשות אחרת, ובה בשעה אנחנו נמצאים בשתיהן. טיבם של זמנים סיפיים טיבם הוא, שהם מעוררים מידה של אי נחת וחרדה אבל יש בהם גם צדדים פוריים.

לקביעת זמן בין השמשות יש חשיבות הלכתית בהבחנה בין החול ובין הקודש בערבי שבת, למשל. בחודש אייר אנחנו עומדים לפני בין השמשות מסוג אחר, זה המפריד בין יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה ובין יום העצמאות. בין שני הימים ניצב קו פרשת המים המבדיל בין עולמות של תכנים ורגשות. אבל למרות העובדה שההבדל בין השניים הוא קיצוני, הם אינם משמשים רק תמונת ראי מהופכת זה לזה, אלא גם מגדירים זה את זה.

עצב שמעצב שמחה
פעם חשבתי שהעובדה שיום העצמאות נחגג מיד אחרי יום הזיכרון היא אכזרית כלפי המשפחות השכולות. גם היום אני חושבת שנגיעתה של רשות בחברתה קשה מאד אבל יש בה גם מידה של נחמה. וכך דרשה חברתי, הרבָּה חיה רואן-בקר, על האופי החמקמק של שעת בין השמשות, שלא ברור אם היא שייכת ליום שעבר או ליום הבא:

"שעת בין השמשות מצטרפת ביום שישי ליום שאחרי, ליום שבת. כדי שלא נבוא לידי חילול שבת אם באמת השעה שייכת לה. ואילו ביום השבת השעה שייכת ליום שלפני, גם כן השבת, מאותה סיבה".

בקר-רואן מבינה שהנפש זוקקת כברת זמן כדי לעבור את נהר הדי-נור השוצף בין הימים. היא נוטלת את קנה המידה ההלכתי הזה, שלפיו שעת המעבר נמנית עם היום החשוב, ושואלת: "מהו היום החשוב יותר, יום הזיכרון או יום העצמאות? איזה יום חשוב יותר שנשמור ולא נחלל?". בחוקי מדינת ישראל נקבע שיום העצמאות מתחיל בשעה 20:00, בבת אחת כמו נושמת המדינה נשימת רווחה ופוצחת בחגיגות. אבל השמחה אינה מנותקת מן העצב. במידה רבה הוא מעצב אותה. תחושת הרווחה על קיומה של המדינה אינה מנותקת מן העצב על אובדן ומן החרדות לגבי אופי קיומה בהווה ולגבי המשך חיותהּ.

נהר הדי-נור השוצף בין הימים (Lilachd)

בתלמוד הירושלמי נאמר: "אם אין דעה, הבדלה מניין" (ברכות ה, ב; לט, ע"ב). אכן, ההבדלה בין קטגוריות וההבחנה ביניהן היא אחת מהיכולות הקוגניטיביות הבסיסיות של בני אדם. אך היכולת השכלית לסמן גבולות היא גם היכולת לסמן את הקשר בין קטגוריות נפרדות. וכך, הרגע המפריד בין האבל ובין השמחה הוא גם הרגע המחבר בין שתי הרשויות.

ולעתים דווקא הערבוב בין קטגוריות הוא חומר בראשיתי שממנו יכולה לצמוח יצירה חדשה. חיים נחמן ביאליק, כתב בשיר שהקדיש לאחד העם , "המורה", על שעת בין השמשות בחייו של העם:

"וְכָל-אֶחָד וְאֶחָד עִם נֵר הָאֱלֹהִים שֶׁבִּלְבָבוֹ
יָצָא בִּזְמַן בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת לְבַקֵּשׁ כּוֹכָבוֹ.
וְהַשָּׁעָה שְׁעַת תֹּהוּ וָבֹהוּ, שְׁעַת עִרְבּוּב הַתְּחוּמִים
שֶׁל אַחֲרִית וְרֵאשִׁית, שֶׁל סְתִירָה וּבִנְיָן, שֶׁל זִקְנָה וַעֲלוּמִים".

שעתו המבלבלת של העם שבניו, נר אלהים בלב כל אחד מהם והם מבקשים גאולה, היא בתיאורו של ביאליק שעה שבה ההפכים בלולים ובחושים ללא יכולת הפרדה ביניהם, זוהי שעה של יצירה חדשה הנולדת מן ה"תהו ובהו, שעת ערבוב התחומים".

פרופ' אבי רביצקי אמר לא אחת, שהבלבול נובע מכך העם היהודי מכיר רק שני מצבי קיום: גלות וגאולה. המצב שבו אנו שרוים כעת הוא מצב חסר תקדים בתודעת העם היהודי. זהו מצב ביניים שבו אורות וצללים משחקים בערבוביה: יצאנו מתחומיה של גלות שבגוף (ושבנפש?) אבל לא באנו אל החוף שמנגד. אך, כאמור, שעת בין השמשות היא גם שעה שיש בה מידה של יצירתיות והזדמנות לחשיבה מקורית. הרגע המבלבל והבלתי מובן הוא רגע הן של שבירת מוסכמות ותפישות, הן של לימוד. נוכל לנצל את שעת בין השמשות שבין יום הזיכרון ובין יום העצמאות כדי להתמודד עם שאלות רחבות יותר הנוגעות בכברת הדרך שעשינו, בהשגים שהושגו ובדרך שעוד עלינו לעשות, כדי לזכות בעצמאות.

קהילות אחדות בישראל בוחרות לציין את השעה הזו בטקסי מעבר מיוחדים, חלקם בנוים במתכונת של הבדלה. טקסים אלה יוצקים יין עתיק לקנקנים חדשים וצוף חדש לכלים ישנים נושנים. מטרתם אלה היא לחוות את רגעי הערפל בין הימים, דווקא כדי להעמיק את ההבנה של כל אחד מהם ולעורר במשתתפים רצון להתמודדות וליצירה.