הכתם האנושי

תרגום:
שאל רבא: דם ושומן על בגדו, מהו (לעניין חציצה לבגד בעת טהרתו במים)? אם שוחט הוא, תצא לי (שיש כאן חציצה) משום שומן; ואם מוכר שמן הוא, תצא לי (שיש כאן חציצה) משום דם. לא נצרכה (השאלה של רבא, אלא במקרה שאדם זה) עושה כך וכך (גם שוחט וגם מוכר שמן) – על (כתם) אחד אינו מקפיד, על שניים (הוא) מקפיד; או שמא על שניים גם אינו מקפיד? תעמוד (הקושיה ואין לגביה הכרעה). 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

שני

הקשר:
מרבית הפרק האחד-עשר של מסכת זבחים במשנה עוסק בטהרת הכלים המשמשים את הכהנים בעבודתם. הפרק פותח בחובה לכבס את הבגדים שנתלכלכו מדם הקורבן, כביסה שמשמעה טהרה במים. הקטע שיידון כאן מוסב בתלמוד על המשנה האחרונה ולמעשה מסיים פרק זה בתלמוד, אך נדמה כי הוא מכוון דווקא אל המשניות הקודמות ובאופן מסוים מסכם את הדיון התלמודי על הפרק המשנאי כולו.

דיון:
האם יכול אדם לנקות את הכתמים שדבקו בו, ומה יכולות להיות הסיבות לכך שיבחר לעשות זאת או להימנע מכך?

היחס הרגשי השונה אל סוגי הכתמים מכתיב את התייחסות  לגביהם. מתוך הסרט "פולוק"

בעי רבא: דם ורבב על בגדו, מהו? –
הדיון התלמודי בפרק זה, בעקבות המשנה, עוסק רובו ככולו בדינים הקשורים לכביסת בגדי הכהנים וניקיון הכלים המשמשים במקדש. כלים שונים העשויים מחומרים שונים מחייבים – איך לא – גם תהליכי טהרה שונים. תהליך הטהרה של בגדי הכהנים שהוכתמו בדם מחייב את כביסתם באופן ייחודי. שיטת הניקוי במקרה זה נלמדת משיטת הניקוי והטהרה של בגדים שהוכתמו בדם הנידה, כפי שהיא מפורטת במשנה נידה ט, ו-ז: "שבעה סמנין (סמים, ובהקשר זה – חומרי המשמשים לניקוי) מעבירין על הכתם - רוק תפל, ומי גריסין, ומי רגלים, ונתר, ובורית, קמוניא, ואשלג... וצריך לכסכס (לשפשף) ג' פעמים לכל אחד ואחד. העבירן שלא כסדרן או שהעביר שבעה סממנין כאחת לא עשה ולא כלום". הדיוק בפרטי תהליך הכביסה מלמד שלא רק מדגיש שלא רק תכלית הגיינית יש לו אלא גם משמעות טקסית של טהרה.

שאלתו של רבא ממשיכה את הדיון בכביסה אך מפנה אותו לאפיק אחר. רבא אינו שואל על בגדיו של הכהן אלא בגדיו של אדם סתם. בגדי הכהנים צריכים להיות טהורים, כיוון שהם משמשים בקודש, אולם מה עניין טהרת הבגד אצל אדם מן היישוב? נראה ששאלתו של רבא עוסקת באדם שמבקש לטהר את עצמו, ולכן גם את לבושו, אם לשם כניסה אל המקדש ואם לשם אכילה (בתקופת הבית השני נהגו קבוצות מסוימות לאכול בטהרה גם מחוץ למקדש).

אם טבח הוא, תיפוק לי משום רבב; ואי מוכר רבב הוא, תיפוק לי משום דם –
כיוון שמדובר כאן גם על תהליך טהרה של הבגדים ולא רק על כביסה בעלמא, חלים עליו חוקיה של הטבילה הטקסית. חוקים אלה, הנוגעים לאדם או לכלים הנדרשים להיטהר במים, מחייבים את מגע המים בכל חלקי הגוף הטובל, בלא חציצה. אישה הטובלת בסיום ימי נידתה, למשל, צריכה לנקות מעליה כל דבר שעלול לחצוץ בין המים ובין הגוף: "הדיו, החלב והדבש והדם, שרף התאנה ושרף התות ושרף החרוב ושרף השקמה יבשים - חוצצין; לחים -  אינם חוצצין. ושאר כל השרפים, אפילו לחים, חוצצין. דם שנסרך (נדבק) בבשר, אפילו לח, חוצץ" (שו"ע יו"ד, קצח, טו-טז). מכאן שגם טהרת בגד הנטבל במים לא תהיה שלמה בלא שיוסר ממנו כל מה שעלול לחצוץ בינו ובין המים.

שאלתו של רבא מוסבת על הנחת היסוד שהוא מפרט בראשית דבריו: "פשיטא (פשוט) לי (ש)דם על בגדו חוצץ, ואם טבח(שוחט)  הוא - אינו חוצץ, רבב (כתם שמן) על בגדו חוצץ, ואם מוכר רבב (שמן) הוא - אינו חוצץ" (בבלי זבחים צח ע"ב). רבא מניח שקיומה של חציצה בין הבגד ובין המים אינה נקבעת רק על בסיס כימי או פיזיקלי – כלומר, על-פי סוג החומר הדבוק לבגד: דם או שמן, למשל – אלא גם על בסיס יחסו של בעל הבגד לחומר זה. רש"י מסביר שהחציצה תלויה בהקפדה. כלומר, החציצה תלויה במשמעות שהאדם מייחס לכתם שעל בגדו: בעבור השוחט, כתם הדם הוא תזכורת לעבודתו היומיומית ואילו בעבורי, כתם של דם הוא לכלוך מעורר גועל שיש לנקותו. היחס הרגשי השונה אל סוגי הכתמים מכתיב את התייחסות ההלכה לגביהם: הדם על בגדי חוצץ ואילו הדם על בגדו של השוחט אינו חוצץ.

מי מקפיד על כתם השמן? (פלאש90)

רבא מדייק את שאלתו לגבי אדם שיש שני כתמים על בגדו – דם ושמן. אצהל שוחט, שאינו מקפיד על כתם הדם, כתם השמן יחצוץ בין הבגד למים; אצל מוכר השמן, שאינו מקפיד על כתם השמן, כתם הדם יחצוץ. זו מסקנה הגיונית ופשוטה וכדי ללמוד משהו חדש צריך רבא לדייק יותר את שאלתו.

אחדא לא קפיד, אתרתי קפיד; או דלמא אתרתי נמי לא קפיד? תיקו –
אדם שהוא גם שוחט וגם מוכר שמן, ויש לו שני כתמים על בגדו – אחד של דם ואחד של שמן – האם אחד מהם ייחשב כחוצץ בעת טבילת הבגד?

כמו בפעמים רבות בתלמוד, גם כאן דיוּקה של השאלה למצב קיצון כמעט אבסורדי מעלה תובנות מעניינות מבחינה ערכית. שני פיתרונות סותרים מציע רבא לשאלתו. הפיתרון הראשון הוא שגם אדם המורגל בכתמים מתוקף עיסוקו, מוטרד אם בגדו מוכתם יותר מדי. ייתכן שריבוי הכתמים הוא הבעיה, וייתכן שרק ריבוי סוגיהם הוא המקור להקפדה: אין דומה בגד שעליו רק כתם של דם לבגד שעליו כתמים של דם ושמן גם יחד. ייתכן שהערבוביה עלולה להטריד הן את לובש הבגד, הן את המביטים בו, כיוון שיש בה כדי להצביע על חוסר היגיינה גדול יותר וכדי לעורר דחייה. הפיתרון השני שמציע רבא הוא שמי שלא הקפיד על קיומו של כתם אחד גם לא יקפיד על קיומו של כתם נוסף. כלומר, מי שמורגל בלכלוך מסוג אחד, לא ייחס משמעות מיוחדת גם ללכלוך אחר.

האם אנשים שהוכתמו כתוצאה מעיסוקם המקצועי יישמרו מפני לכלוך מתחום אחר, או שמא, מתוך ההרגל בלכלוך, יוותרו לחלוטין על השאיפה לניקיון?  אדם שנושא עימו כתם אחד עשוי לנסות להיתקן באמצעות שמירה קפדנית על ניקיון בגדיו (וכפיו), על בסיס האמונה שגם אם נפל פעם אחת עדיין אין הוא פסול מהמשך ההליכה. אדם כזה עלול גם לאבד את חוש הניקיון, מתוך ההבנה שכתם אחד הוא כל שצריך כדי ללכלך בגד שלם ועבירה אחת היא כל שדרוש כדי לעזוב את דרך הישר. הבחירה תלויה, כמובן, באדם עצמו, אך היא מתבססת גם על יחסה של הקהילה, על ההזדמנות שהיא נותנת (או מוֹנעת) להתנקות ולהיתקן.

רוצים להגיב בנושא? הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי.