כור ההיתוך נדון לכישלון

דובר קוסאשווילי תויג על ידי רבים כאמיר קוסטוריצה ישראלי (לא השוואה מושלמת, אבל ניחא). זה נבע מהחיות הצבעונית שנסך בסרטיו, אך גם מהזרקור שהפנה למיעוט ישראלי מוכר פחות, לעולמה הסגור של הקהילה הגרוזינית. ב"התגנבות יחידים" מדגים שוב קוסאשווילי את ייחודו ואת כוחו כמספרו של הצד האחר, וכבא כוחם של הנדכאים והדחויים.

חיות צבעונית. דובר קוסאשווילי

"התגנבות יחידים" מגולל סיפור מתקופתם של יפי הבלורית והתואר, אך אין בו כמעט יפי בלורית ותואר. במקום סיפורי גבורה ומבצעים נועזים בעורף האויב, יש בו שגרת אימונים מדכאת של פלוגת טירונים. במקום צניחה במתלה, יש בו מד"ס בוקר. במקום מוצב קדמי בשארם א-שייח, יש בו את בה"ד 4. הסרט מתרחש ב-1956, אבל אין בו כל הד למבצע קדש, ושום רוח מיליטריסטית לא נושבת בו. הטירונות היא גם לא קדימון לקרב. זהו סרט צבא שהוא נגטיב של סרטי צבא. כמו גיבוריו, חיילים שלא רוצים להיות חיילים, אלא שבויים בעל כורחם במסגרת הזו.
 

ספרו של יהושע קנז, שעליו מבוסס הסרט, היה קריאת תגר על המיתוס הציוני, על הדומיננטיות המוחלטת של יפי הבלורית בנרטיב המקובל ועל סיפור ההצלחה של צה"ל ככור היתוך. קוסאשווילי ממשיך את דרכו. פלוגת הטירונים שלו היא חבורה צעירה ומפולגת, מגדל בבל של צבעים ומבטאים, שאין לה חלק בכור ההיתוך הישראלי, וגם אין לה עניין להיות חלק ממנו.
 

אי כשירותם הפיזית רק סמלית לאי כשירותם המנטלית, לחוסר רצונם לקחת חלק במפעל המפואר הזה שנקרא "צבא הגנה לישראל", גם אם הוא מגלם את המסלול המהיר והסביר ביותר עבורם להתקדמות בחברה. חוסר השייכות שלהם זועק לכל אורך הסרט, והם אינם מנסים להתכחש לו. הם לא מתאימים, והם בסדר גמור עם זה, תודה ששאלתם.
 

היחיד שמתכחש לזהות שנכפית עליו במחנה הוא בכיר הצברים, אלון (עוז זהבי), האשכנזי צהוב הבלורית שיודע שהוא לא שייך לשם. הוא רק צריך לשכנע גם את המפקדים בכך. חבריו לפלוגה יודעים זאת: הוא רץ מהר מהם, יורה טוב מהם, מתנדב בתדירות גדולה מהם. הוא כמעט מעורר כעס (ואולי גיחוך) באופן שבו הוא מצטייר כצבר האידיאלי. הניגוד בינו לבין חבריו לפלוגה כה בולט, שצריך להיות עיוור כדי לפספס את העובדה שהאיש לא שייך למחנה הנדכאים הזה.
 

ואם לא עיוור, אז צר עין. כך הגיבור הצבר הבולט השני של הסרט, המפקד בני (מיכאל אלוני), לא מתרשם מהישגיו של אלון. הוא רואה בהם עלבון, התרסה. הוא האשכנזי שמצא את עצמו תקוע בבסיס עם פלוגות מתחלפות של אימבצילים חסרי יכולת, בעוד חבריו מתאמנים בוודאי לקראת צליחת התעלה. שבירתו של אלון היא ההזדמנות לחבוט במיתוס יפי הבלורית מצדו השני, מהעלבון הצברי, מיפי הבלורית שנותרו מאחור בגלל כושר לקוי או פגם בראייה. שלא כמזרחים וכעולים החדשים, הם אינם מוכנים לקבל את הדרתם מהמחנה המרכזי.

דמות הצבר כאדם נשגב, אך גם כמיתוס נלעג ולא רלוונטי. מתוך הסרט
מאחורי האצבע המאשימה יש ראיות
 

מחקר שפורסם לפני כחודשיים על ידי סא"ל במילואים ד"ר זאב לרר חשף כי אפליה אכן היתה קיימת בצה"ל מראשית ימיו. במחקר מוזכר דיון שנערך באכ"א ובו נדונה השאלה אם יש בצה"ל אפליה כלפי מזרחים, והתשובה, כפי שהשיב אחד הפסיכולוגים בדיון, היתה "לא אפליה, אלא הבדלים אתניים ממשיים". בני עדות המזרח סומנו כבעלי השכלה נמוכה וחוסר יכולת "להסתגל לחברה החדשה". ארץ המוצא היתה מרכיב בעל חשיבות בקביעת ציוני הדפ"ר (דירוג פסיכומטרי ראשוני) והקב"א (קבוצת איכות). המחקר מגלה כי בשנתוני 1961-1959 היה הסיכוי של יליד הארץ להפוך לקצין 8.5%, בעוד זה של המזרחי – 0.5% עד 1.4%. בקורס הטיס וביחידות המובחרות, שפעלו כמועדון סגור בשיטת "חבר מביא חבר", המצב היה גרוע אף יותר.

גם אם הנושא מורכב מכדי לתמצתו כאן בפסקה, ולזכותם של המחליטים עומדות גם נסיבות מקלות אובייקטיביות, הרי שהנתונים חד משמעיים והמסקנות ברורות. מאחורי האצבע המאשימה שמפנים קנז וקוסאשווילי כלפי המדיניות הצה"לית או הממשלתית יש גוף ראיות מוצק.
 

קוסאשווילי מקפץ בסרטו בין חייליו האלמונים (ואכן, אלה חייליו אלמונים כמעט עד האחרון שבהם. אפילו זהבי לוהק לפני שדרך כוכבו), ומתאר ביד עדינה לפרקים, אלימה לפרקים, את הדינמיקה המתוחה ביניהם. למרות שהסרט אינו זורם באופן חלק, וחיבורי הסצינות אינם שוטפים ופוגעים ברצף הסיפורי - שלכשעצמו הוא יותר כרוניקה של אנקדוטות מחיי טירונות - הרי שמתוכו עולה אמירה ברורה. היא מציגה את דמות הצבר כאדם נשגב, אך גם כמיתוס נלעג ובעיקר לא רלוונטי. לא שייך לזמן, לא שייך למקום. כור ההיתוך שהוא ליבתו הוא כור היתוך שנדון לכישלון.

התגנבות יחידים. תסריט ובימוי: דובר קוסאשווילי (על פי ספרו של יהושע קנז). שחקנים: עוז זהבי, מיכאל אלוני, גיא אדלר, אסף בן שמעון.