כדת משה וישראל

אל מלא רחמים (גרשוני,  1995-6) לא יהיה זה מוגזם לטעון שתערוכת הרטרוספקטיבה של משה גרשוני, שמוצגת כעת במוזיאון תל-אביב לאמנות, היא אחת התערוכות החשובות שהציג המוזיאון בתקופה האחרונה. גרשוני, סמן דרך באמנות הישראלית,  לא הציג תערוכה נרחבת במוזיאון מזה כעשור.

בעבר כללה אוצרת התערוכה שרה בריטברג-סמל , אחת  מהתיאורטיקנים ומהאוצרים המשמעותיים ביותר שקמו לעולם האמנות המקומי, את עבודותיו של  גרשוני בתערוכה המכוננת "דלות החומר" (1986).  בתזה "דלות החומר" הדגישה בריטברג-סמל את חילוניותם של המציגים ואת היותם מנותקים מכל מורשת. אמנם בדיון סביב גרשוני היא סייגה את הדברים, אבל ממרחק הזמן עולה  שיצירתו גרשוני מהווה למעשה אנטיתיזה לרוח זו:  אלוהים שהודר חוזר ביצירתו  במופע ויטאלי מחודש.
 

העניין הדתי בכלל והיהודי בפרט שהתגבר בעבודותיו של גרשוני משנות השמונים והלאה, מזכיר את המונח "ישראל שבבשר"  וחושף יוצר חושני שמדבר בראש ובראשונה מהגוף. כפי שציין בעבר מבקר האמנות איתמר לוי, פנייתו של גרשוני  אל הנשגב נכתבת ב"מיצי הגוף ובמדרך הגפיים", הטרנסצדנטי , שכן הוא נבלע בנתוני העולם הזה, בהרגל וביומיומי ומציב תנאי קבלה לדו-שיח: "קבל את היופי בלי להתעלם מהחרא".
 

ברוח זו, יצירותיו הן לא פעם אינטואיטיביות,  "דיבור מהקישקע" שבו האידאות הגדולות נחקקות באופן ששום שפה לא תוכל להחליף. גרשוני אף מצטט פסוקים מהזיכרון ואז מגלה שציטוטיו או האיות שלהם שגוי (כמו למשל "שוכן במרורים" במקום "שוכן במרומים") אבל זה כבר ממש לא משנה - הוא הרי יצר אותם מחדש. גרשוני היה לפורץ דרך החל מהאמנות המושגית והפוליטית שהוא היה ממחולליה בישראל, עבור בביטויים של גופניות מפורשת והבעתיות נחרצת  ומה שמכונה לא פעם "אמנות הבזות" שקיבלה אצלו ביטוי בדימוי ובחומר המזכיר הפרשות גוף, דרך "החזרה אל השטייטל" ועיסוק בקרבנות השואה וביידיש המלווה אגב בביקורת על  "שלילת הגלות" הציונית   גרשוני הטרים את  תחיית היהדות באמנות הישראלית,  בד בבד עם העיסוק בקוויריות ובמנעדי מגדר.   


הקרמיקה היהודית
גרשוני הוא מאסטר של ניכוס – אותו מושג שעולה פעם אחר פעם בשיח האמנות העכשווי וכבר הפך במידה רבה לקלישאה – והתפיסה האנטישמית של היהודי כחסר חוש אסתטי, כמנוון וכהומוסקסואל מנוכסת אצלו מחדש.  כלי האוכל המעוטרים של גרשוני הם דוגמה מובהקת  לכך. הכלים הללו  נראים  כשייכים לשולחן שבת או חג שהושבת, והטרימו את העיסוק הנפוץ בנושא  (רותי נמט, מאיה ז"ק וארז ישראלי).
 

ה"קרמיקה היהודית" הזאת (כפי שמכנה אותה  האמן)  טומנת בחובה אקט של ניכוס.  אלא שבשונה מניכוסים מדומים,  כשגרשוני משתמש במוטיב צלב הקרס הוא מצליח להפוך את הסמל על פיו –  לגייר אותו ולהכלילו בפנתיאון הסמלים היהודיים ממש כמו המגן דוד שמופיע ביצירותיו. באמצעות המרה זו  משדד גרשוני את המערכות. הסמל הנבזי אינו נתפס בעבודותיו  כפרובוקציה או כפגיעה מכוונת,  אלא מומר מסמל של רשע לסטיגמטה של כאב, האשמה או כעס. כישרון זה יכול גם להסביר את ההתקבלות של עבודותיו בקהילת האמנות הישראלית  על אף הגודש הזר לשיח שבו מופעים  פסוקי תהילים וקדיש.

הריבונות להכריז על אי ריבונות
שורה של חוקרים הצביעו לאחרונה  על כך שתקופתנו מאופיינת בכך שדת ודתיות (ואין הכוונה לדת הממוסדת) הפכו בה שוב לשחקנים מרכזיים. רליגיוזיות אינה מופיעה עוד רק כתרבות שוליים אלא מקודדת דווקא לתוך התרבות הטכנולוגית, המדעית והאמנותית - צור ההוויה החילונית השלטת.  מפרספקטיבה זו אפשר גם לראות בחילון תהליך של תרגום הממד התיאולוגי לעולם המודרני - ולא שחרור ממנו.

ח"י רקפות (גרשוני, 1984)

אין ספק שהאינטואיציה העדינה שגרשוני ניחן בה מחברת אותו לרוח ה"פוסט-חילונית", שכוללת בין היתר את קריסת החילוניות המודרנית האימננטית אל תוך "אחרות" פוסט-מודרנית, או מה שיותם חותם מכנה בספרו החדש "תיאודיסיאה בחלל": הדיאלקטיקה של החילון.  ביטוי קולע לרוח זו עולה  בציטוט  דבריו של גרשוני המופיע בהקדמה לקטלוג התערוכה: "אני לוקח את מלוא הריבונות כדי להכריז על אי ריבונות".  
 

בהקשר זה מעניין לבחון את הטענה של חוקר הדתות הווס גרהם (Graham) לפיה אמנות דתית עכשווית חיה וקיימת בעולם המערבי. לדבריו, תיאולוגיה ואמנות אינן ישויות נפרדות, אלא שני מרכיבים של אותה ישות, המתקשרות ביניהן באמצעות עיסוק במהות האדם. יתרה מכך,  האמנות משלימה את התיאולוגיה בכך שהיא מבטאת אלמנטים תיאולוגים שאותם קשה לתרגם לאופנים מילוליים. על כן, גורס גרהם, האמנות היא בהכרח חלק מהתיאולוגיה ומאפשרת לייצג את מה שלא ניתן לבטא באמצעות השפה.  למעשה, מדגיש גרהם, האמנות היא הדגמה למערכת מורכבת ומרושתת של הסברים מילוליים המושרשים באדם המודרני בחיפושו אחר משמעות תיאולוגית. באותו האופן  קריאה רגישה בעבודותיו של גרשוני תחלץ מהם הודאה ב"אשמה תיאולוגית" גם כשכלפי חוץ הדברים יכולים להתפרש כחילוניות תמימה (שספק אם קיימת כלל).
 

סוציולוגים רבים טענו לאחרונה  כי בניגוד להבניה המודרנית שבה   "חילוניות" ו"דתיות" נתפסים כניגודים, למעשה בני אדם לרוב אינם חווים את התחומים הללו כנפרדים זה מזה, אלא כמושגים הקשורים ביניהם בקשר שאינו ניתן להתרה. באשר לתערוכה, אם להשתמש במילותיה של בריטברג-סמל: "גרשוני [...] מציע לתרבות החילונית המתקדמת טווח רגשי שהיא לא מכירה בו, רגע יסודי מורכב". ואכן,  גרשוני יודע להכיל עולם פרדוקסלי ומלא סתירות. בניגוד לאבחנתה של  בריטברג-סמל שטענה שאמני "דלות החומר" ניחנים באומץ לחולין ושדה-מיסטיפיקציה נחוות ביצירתם  באופן העמוק ביותר, גרשוני מתגלה כאן דווקא כמי שהוביל  מהלך של רה-מיסטפיקציה.
 

אפיקורסות אסתטית
הוגה הדעות יוסף שכטר דיבר על מידת הציניות שאופיינית כל כך גם לעולם האמנות העכשווי. שכטר ראה בה  סימן לכך שהנפש לא השלימה עם הניתוק מהמימד האלוהי ולכן היא מגיבה בצורה צינית על החורבן של עצמה.  לשיטתו,  נפש רגישה מעין זו מגיבה לא פעם באופן המתפעל מציניות במיוחד כשזו מתלבשת באופן אמנותי. "אפיקורסות אסתטית" בלשונו, היא למעשה ביטוי עדין לכיסופים שנדחו מהתודעה.

בשונה מיוצרים ישראלים  רבים, גרשוני מתמסר ומהפך בכיסופיו ואולי לכן , לאור אבחנותיו של שכטר, גם חף מכל ממד ציני. אף שהוא עושה שימוש רב באירוניה, בטבורה מכילה  עבודתו רפרטואר של כמיהה אירוטית ודתית  המצליחה לגעת בנימי הנפש.  "כניעות זה אלוהים [...]", מצוטט גרשוני בקטלוג,  "לעומת המצב הציני שבא מעולם בלי אלוהים. אני רוצה לא לאבד את הפליאה [...] אולי כל ציורי הקינה האלה הם קינה על מות האלוהים".
 

דרך האישי מתגלה בעבודותיו של גרשוני גם דבר מה קולקטיבי. כשגרשוני מצייר – מסכמת בריטברג-סמל בסוף הקטלוג: "יש אלוהים. הקשר האטימולוגי בין אמנות לאמונה מתאשרר". כך מתאשר הספק  כי אולי בעצם  מעולם לא הינו באמת חילוניים.