האף עושה את האדם

טיפוס מורכב. גינסבורג  מוצאו היהודי של סרז' גינסבורג תופס מקום מרכזי להפתיע בביוגרפיה הקולנועית החדשה, העוסקת בחייו של המוסיקאי הצרפתי הידוע וקרויה על שמו. הסרט נפתח בהיתקלותו של הילד לוסיין גינסבורג (לימים סרז') בכרזה אנטישמית מכוערת, שבה מוצג היהודי כטפיל רב זרועות המבקש להשתלט על העולם, כרזה שתופסת לפתע נפח ממשי ורודפת אחריו. זו מטאפורה לא מתוחכמת במיוחד על המוצא הרודף את היהודי. אבל בסופו של דבר, גינסבורג לא נמלט מהדימוי האנטישמי. הוא מאמץ את הכרזה המהלכת לחיקו, משלב עמה זרועות ויוצא במחול. גינסבורג, מתברר, חי בשלום עם יהדותו. לא בטוח שצרפת חיה עם זה בשלום.

בחינה של הסרט מהזווית היהודית בלבד היא כמובן התבוננות חלקית, שעושה עמו עוול מסוים. הפן היהודי של "גינסבורג" הופך, עם התבגרותו של גיבורו, לשולי בסיפור. אולם גם בכך טמון המסר על היטמעותו המושלמת של היהודי בחברה הצרפתית.

ואפשר לקרוא זאת גם אחרת. אפשר לראות בגינסבורג את הטפיל היהודי "הקלאסי", שכמו בן דמותו הקריקטורי מהכרזה, מצליח לא רק להיטמע בחברה, אלא להשתלט עליה. הוא לא הופך לאזרח שומר חוק המשתכר ביושר, אלא למוביל חברתי, פורע חוק  ועשיר. הוא בועל כחיית פרא את מיטב בנות המולדת הזכות. הוא משתלח בממסד ללא רחם. הוא מטלטל את הזוגיות של חביבת הקהל ברידג'יט בארדו. הוא עוטף דואט עם בתו שרלוט ברמזים מיניים שערורייתיים. הוא שם ללעג את ההמנון הצרפתי. הוא מעורר פרובוקציות. הוא מסוכן לאומה.

מדוע נתלה הבמאי והתסריטאי ז'ואן ספאר (מחבר הרומן הגרפי המצליח "חתולו של הרב") בעיקשות כזו ביהדותו של גינסבורג? כדי לסמנו מראש כזר, כמובן, כאאוטסיידר. בנסיבות האלה, סיפור עלייתו לגדולה הופך למרשים ולהרואי יותר. אך מה יוצר את הקשר בין גינסבורג ליהדותו, ומחזיק אותו איתן לאורך כל הסרט, גם בתודעת הצופה? האף.

אפו של גינסבורג הלך לפניו. הוא נשא את החטוטרת הקדמית הזו בגאון. הפיזיונומיה שלו הפכה אותו לסמל יהודי בעל כורחו, הנושא במרכז פניו את המאפיין היהודי האנטישמי הקלאסי.

הסרט לא רק נותן לאפו של גינסבורג את תשומת הלב הראויה, אלא מעניק לו חיים משלו וכמעט הופך אותו לגיבור בפני עצמו. את גינסבורג מלווה כל העת דמות צללים, אלטר אגו, מעין כפיל מגוחך שלו, שמתאפיין באוזניים גדולות ובאף ענק שמאתגר אפילו את הסיגריה הנצחית המתקשה להתייצב מתחתיו. לרגעים ארוכים זהו אף שיש לו איש, ולא להפך (מקורו של רעיון ויזואלי זה ושל רעיונות אחרים הדומים לו טמון כנראה בעובדה שמדובר בעיבוד של ספאר לרומן גרפי פרי עטו).

האיש והאף מנהלים מאבקי שליטה. האף מנסה לדחוק בו להיות הסרז' שהוא עוד יהיה, הסרז' שאנו מכירים: נועז, אימפולסיבי, חסר עכבות. האיש הוא הילד היהודי הקטן, שעדיין מחפש את מקומו בעולם.

זהות יהודית כמפתח לדמותו. מתוך הסרט
משתוקק לענוד את הטלאי

יש דיסוננס מסוים בין הילד לוסיין לסרז' הצעיר. לוסיין היה אמנם אותו סרז' עז פנים, עם אותה "חוצפה" יהודית: הילד שמתייצב ראשון בתור לקבל את הטלאי הצהוב, ושמפלרטט עם דוגמנית ערום המבוגרת ממנו בכמה שנים. אותה חוצפה כמו אבדה לסרז' בתחילת דרכו, ואולי התגלגלה ונאצרה בדמותו של בעל החוטם, יציר רגשותיו המודחקים.

ההדגשה של יהדותו של גינסבורג – לא כדת כמו כמוצא, כרקע, כנקודת פתיחה לחיים – ממצבת אותו כזר. התבגרותו כיהודי תחת משטר וישי אף מקצינה את זרותו, מסמנת אותו כזר מסוכן מחד גיסא וכזר אומלל מאידך גיסא. העובדה שכבר כילד הוא בז למוסכמות ומשתוקק לענוד את הטלאי ממצבת אותו גם כאנרכיסט וכמתריס. שנים אחר כך, ב-1975, הוציא גינסבורג אלבום בשם "Rock Around the Bunker", שעסק בילדותו בצרפת תחת הכיבוש הנאצי, ובו שיר בשם "הכוכב הצהוב". לוסיין הקטן, בקולו של סרז' הגדול, התייחס לטלאי כפרס וכאות גבורה, כמו כוכב כסוף על חזה השריף.

גם הגאולה של גינסבורג מתחילה ביהדות. כשגינסבורג שב לפאריס לאחר המלחמה, הוא מתחיל ללמד בבית ספר של יתומים יהודים. בסרט מוצג המפגש הטעון בין הילדים האומללים, פליטי הגיהינום, לגינסבורג שנמלט מהנאצים, כנקודה שממנה עולה כפורח גינסבורג הסוער, הסוחף, הכריזמטי. אגב, זאת כריזמה שנעדרת לחלוטין מכוכב הסרט אריק אלמוזנינו, והופכת בכך באופן אירוני את חידת גינסבורג ואת סוד המשיכה שלו לגדולים אף יותר.

גינסבורג הוא טיפוס מורכב, מאלה שנאהבים באותה מידה שבה הם שנואים, נערצים באותה מידה שבה הם מגונים. יצירתו המוסיקלית קצרה שבחים, והרמזים המיניים שנלוו אליה עוררו מחאה. לשונו המשוחררת וסגנון חייו הבוהמי קנו לו אוהדים ושונאים. מוצאו היהודי של גינסבורג מוצג בסרט כמפתח לכל זה. כזהות שהגדירה אותו בעל כורחו כשונה, כבעייתי, כמסוכן, ושהבעירה את חומרי הנפץ המרדניים שבו. היא היתה חלק בלתי נפרד ממהותו, בדיוק כמו אפו הבולט. לטוב ולרע, היה לה חלק מרכזי בעיצוב האדם החידתי והייחודי שהיה סרז' גינסבורג.

גינסבורג. בימוי: ז'ואן ספאר. שחקנים: אריק אלמוזנינו, לטישיה קסטה, לוסי גורדון.