ומה יגידו השכנים?

אמר רבא: אמר לי איסור גיורא: כי הוינן בארמיותן אמרינן 'יהודאי לא מנטרי שבתא, דאי מנטרי שבתא כמה כיסי קא משתכחי בשוקא', ואינהו לא ידעי דסמכי אדרבי יצחק וסבירא לן כותיה דאמר רבי יצחק: "מוליכו פחות פחות מארבע אמות" (עבודה זרה ע ע"א, על-פי כתב יד פאריס)

תרגום:
אמר רבא: אמר לי איסור הגר: כשהיינו בארמיותנו (לפני הגיור) היינו אומרים 'היהודים לא שומרים שבת, שאם (היו) שומרים שבת כמה ארנקים (של כסף) היו נמצאים בשוק (בשבת)', והם (הגויים) לא יודעים שסומכים (היהודים) על (דברי) רבי יצחק וסוברים להם כמותו, שאמר רבי יצחק: "מוליכו (את הארנק שמצא בשבת) פחות פחות מארבע אמות".

הקשר:

המשנה הרביעית בפרק החמישי של מסכת עבודה זרה מגדירה את תחום הזמן בו מותר ליהודי להניח את יינו בין הגויים, לפני שזה ייאסר בשימוש. בין המקרים האפשריים שמביא התלמוד כדי לבחון שאלה זו, נמצא גם הסיפור הבא: "אותו ישראל (יהודי) וגוי שהיו יושבים בספינה. שמע היהודי קול שופר של בין השמשות (המודיע שנכנסת השבת), יצא והלך (כדי שלא לשהות בספינה בשבת)" (עבודה זרה ע ע"א, התרגום שלי). רבא טוען שהיין שהותיר היהודי בספינה מותר לשימוש, כיוון שהגוי יחשוש לגעת בו פן ישוב היהודי בכל רגע. כנגד הטיעון שמא הגוי יודע שהיהודי שומר שבת ולכן לא יחשוש מחזרתו מצטט רבא את דבריו של איסור הגר, שיידונו כאן.

לנסות לחסום מחשבות (פלאש90)

דיון:
למה חשוב לנו מה חושבים עלינו ה"אחרים" והאם אנחנו באמת רוצים לדעת?

אמר לי איסור גיורא –
איסור הגר מוזכר פעמים אחדות בתלמוד. במסכת בבא בתרא קמט ע"א מסופר שהוא נתן בידו של רבא שנים עשר אלף זוזים אך לפני מותו ביקש לתת אותם לבנו, רב מרי. רבא התנגד לכך: "כיצד יקנה רב מרי את אלה הזוזים? אם בירושה – לא בר ירושה הוא (כיוון שנולד לפני גיורו של איסור ולכן מבחינה הלכתית אינו נחשב בנו); אם במתנה – מתנת שכיב מרע כירושה שיוו אותה חכמים (ולכן אם אין אפשרות לירושה גם אין אפשרות למתנה)... אם במשיכה – אינו (נמצא רב מרי) לפניו (לפני אביו)... אם במעמד שלשתן (איסור, רב מרי ורבא עמו) – אם שלח (איסור לקרוא) לי (לרבא) – איני הולך" (ב"ב קמט ע"א, התרגום שלי). רבא משתמש בטיעונים ההלכתיים כדי למנוע מן האב לתת את כספו לבנו. כנגדו נטען שיכול האב להודיע ברבים שהכסף שייך לבנו ויהיה לכך תוקף. כאשר איסור נוהג כך כועס רבא ואומר: "מלמדים טענות לאנשים ומפסידים לי!" (שם, התרגום שלי). בתחילה משתמש רבא בידיעותיו ההלכתיות כדי לנמק את זכותו להשאיר בידיו את כספו של איסור ובסוף הוא מתרעם על כך שגם איסור משתמש בהלכה כדי לזכות את בנו בכסף. כוח ההלכה של רבא, בתחילת הסיפור, מתבסס על היותו של איסור גר, כלומר "חיצוני" במידת מה ל"שבט" היהודי, ונדמה שכעסו מתפרץ כאשר מתברר לו שאיסור כבר אינו "מבחוץ" אלא לחלוטין "מבפנים" – מכיר את ההלכה ויודע להשתמש בה לצרכיו שלו, בדיוק כמו רבא עצמו.

כי הוינן בארמיותן אמרינן 'יהודאי לא מנטרי שבתא, דאי מנטרי שבתא כמה כיסי קא משתכחי בשוקא' –
בקטע הנדון כאן שוב משתמש רבא בזהות הייחודית של איסור, כמי שבא מן ה"חוץ" אל ה"פנים". הצורך ההלכתי, ולא פחות מכך - הצורך הפסיכולוגי והסוציולוגי, לדעת מה חושבים עלינו ה"אחרים" יכול אולי להיענות רק באמצעות הקשבה לדברי מי שהיה גוי והתגייר, כיוון  שהוא מכיר באמת את כל העולמות ומסוגל, לדעת רבא, לראות את ה"שבט" הן מפרספקטיבה חיצונית והן כאחד ממנו.

כאמור לעיל, רבא מביא את דברי איסור הגר כדי לבסס את טענתו שהגויים אינם מאמינים שהיהודים אכן שומרים את השבת, ולכן יחשוש הגוי שבספינה לגעת ביין שהושאר בה, פן ישוב היהודי ויראהו בכך. מדברי איסור עולה שהגויים אכן מסיקים שהיהודים אינם שומרים שבת באמת – לו היו שומרים את כל הלכות השבת, היו נמצאים ברחובות ארנקי כסף רבים שנשכחו שם, כיוון שליהודים אסור לאסוף אותם במהלך השבת ולהביאם לביתם.

ההתבוננות ה"חיצונית" של איסור, טרם גיורו, מאפשרת בין היתר הצבת מראה מול התנהלות היהודים ולהעלות קושיא לא רק על האופן בו היהודים שומרים את השבת, אלא גם על האופן בו הם משתמשים בהלכה לטובתם.

ואינהו לא ידעי דסמכי אדרבי יצחק וסבירא לן כותיה דאמר רבי יצחק: "מוליכו פחות פחות מארבע אמות" –
לפי ההלכה, אדם שיש בידו חפץ כלשהו בעת שנכנסת השבת, אינו רשאי להמשיך ולהחזיקו. ניתן למסור אותו לגוי או למי שאינו מחוייב במצוות ובמקרה שאין אפשרות כזו "מהלך בו פחות פחות מארבע אמות" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות שבת פרק כ', הלכה ז). כלומר, ניתן להזיז את החפץ בשיעורים הקטנים מארבע אמות בכל פעם ובכך להימנע מעבירה של טלטול בשבת.

בתלמוד, לאחר שנזכרות כל האפשרויות להימנע מטלטול, נשאלת השאלה: "אין שם לא נכרי ולא חמור ולא חרש ולא שוטה ולא קטן, מאי? (מה יעשה?) - אמר רבי יצחק: עוד (שיטה) אחרת היתה, ולא רצו חכמים לגלותה. מאי עוד אחרת היתה - מוליכו פחות פחות מארבע אמות. אמאי (למה) לא רצו חכמים לגלותה - משום כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר (משלי כה, 2)" (שבת קנג ע"ב).

איך לא לפגוע קדושת השבת? (פלאש90)

מדוע לא רצו חכמים לגלות את השיטה של ר' יצחק? משום "כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר". התלמוד מסביר שם את משמעות טעם זה, אבל נדמה שאין צורך בפילפול מיוחד כדי להבינו: שיטה זו מאפשרת לעבור בפועל על איסור הטלטול בשבת, לכן עלולים המתבוננים לחשוד שכבודה של השבת נפגם ובעקבות כך גם כבודו של אלהים. האם רק אלה שאינם אמונים על התחכום ההלכתי – גויים או יהודים שאינם מיושבי בית המדרש – עלולים לטעות כך? האם ייתכן שהחכמים חוששים שלמעשה אין זו טעות כלל, וה"טריק" ההלכתי הזה אכן פוגם בקדושת השבת ובכבוד אלהים? האם ייתכן שמובע כאן צליל של ספק ביחס לאופן בו ניתן "לנצל" את ההלכה כדי לעקוף את "רוח החוק" התורני?

אפשר שאת המשפט האחרון  אומר רבא, שגם כשהוא מעוניין במבט "חיצוני" עליו, אינו מעז ללמוד ממנו באמת אלא משתיק אותו באמירה מתנשאת בסגנון "ראו את אלה – עינים להם ולא יראו, רואים ואינם מבינים את שהם רואים".

אם הדובר הוא איסור עצמו, הרי שמשמעותם משתנה, כייוון שכעת הם מבטאים את התהליך שעבר בחייו: בהיותו גוי ראה את העולם היהודי מבחוץ אך בהופכו ליהודי הבין גם את הפנים הפנימיים שלו ובמיוחד את האופן בו ההלכה מאפשרת גמישות למען נוחות החיים. זה אולי הסוד הגדול של ההלכה ואיסור – בדיוק כמו בסיפור ירושת בנו – מכיר ומבין אותו. למרות שרבא משתמש באיסור כמעין נציג של ה"חוץ", מוכיח לו האחרון שלא רק שהוא שייך לעם היהודי אלא אפילו לשבט המצומצם והאליטיסטי של יודעי ההלכה ומכירי סודותיה, אלה שיכולים להשתמש בה לצרכיהם.

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי. 

לתגובות: editor@bac.org.il  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 8