צירים וציורים

18.10.10

פלא הלידה וכן האימה הכרוכה בו שזורים ללא הפרד בתרבות האנושית וקיבלו מקום נרחב בטקסטים וביצירות אמנות. תמר דבדבני ואלה ארזי בסדרה חדשה על מחזורי חיים

הלידה היא תחילתם של חיים חדשים אך בו בזמן היא גם ארוע מסוכן ומפחיד. עד לעידן הרפואה המודרנית תמותת התינוקות והיולדות היתה מאוד גבוהה וסכנת המוות ריחפה בתודעת כולם, כפי שמתאר המדרש: "שלושה שמות נקראו לה (ליולדת) – חיה, שהיתה מתה וחיתה; משכנתא, שהיתה ממושכנת למיתה; משבר, שהיתה שבורה למיתה" (ויקרא רבה, כז).

עד לתקופה המודרנית התינוקות נולדו בבית. היה זה עסק משפחתי ולא רפואי. בחדר הלידה ניצבו לעזרת היולדת נשות משפחה ומיילדות (גברים לא הורשו להיכנס לחדר במהלך הלידה ובכלל זה גם רופאים). ברוח זו, גם המיילדות לא למדו את מקצוען בבית ספר רפואי. הן רכשו ידע-עם מאימותיהן או ממיילדות שקדמו להן. את הסיבוכים הרפואיים הבלתי צפויים בעת הלידה הן תפסו כתוצאה של התערבות שדים ומזיקים בתהליך הלידה ולכן, באותה מידה שהמיילדות היו בקיאות בביצוע הלידה, היתה להן מומחיות גם בפעולות מאגיות לגירוש מזיקים.

על רקע זה המיילדות שהצליחו ליילד תינוקות חיים רבים זכו למעמד מכובד בקהילה ובארצות המזרח נפוצו עליהן סיפורי אגדה בנוסח המוכר מסיפורי צדיקים. מכאן מובנים שמותיה של המיילדת בתלמוד: "חכמה" או "חיה" (כלומר, זו המסייעת לתת חיים לוולד).

מאגיה וספר תורה
ההבראיסט המומר כריסטיאן פאול קירכנר יצר ב- 1734 תחריט נחושת. בתחריט הוא מתאר את רגע הלידה על כיסא המשבר. בחדר הלידה מופיעים שני אמצעי הגנה: כתובות מאגיות וספר תורה. ספר התורה מופיע בחדר היולדת במלוא הדרו והוא משמש כקמע להגנה על היולדת וולדה.

הגברים כאמור, לא הורשו להיכנס לחדר היולדת, ואבי היולדת, בעלה, אחים וקרובים נהגו להתפלל לשלום היולדת וולדה מחוץ לחדר. ההפרדה בין הגברים והנשים, המומחשת היטב בתחריט של קירכנר, מסמלת גם את ההבדל בין הדת העממית, פורצת הגבולות והמיוצגת על ידי הנשים לעומת הדת הממסדית והמאופקת הנהוגה בידי גברים.

בנוסף לספר התורה מופיעה על קיר החדר הכתובת: "אדם וחוה חוץ לילית". משמעותה: לאדם וחוה, מייצגי הגזע האנושי, מותרת הכניסה לחדר, אך על לילית וכת השדים שלה, להישאר בחוץ.

טקסים בחדר היולדות. קירכנר

על פי המסורת היהודית הדמות האחראית יותר מכל מזיק אחר לתמותת תינוקות בעת הלידה ובימים שלאחריה היא השדה לילית. הסיפור על לילית, המסביר את הצורך בהגנה מפניה בעזרת קמיעות, מופיע בקובץ המדרשים אלפא ביתא דבן סירא, שחובר בבבל בראשית המאה ה-10.

בסיפור לילית היא "חוה הראשונה" אשר נבראה בו זמנית עם אדם (בראשית א, 27). היא לא הסכימה שאדם ישלוט בה ותבעה ממנו שוויון זכויות (אפילו בתנוחות יחסי המין). לאחר שאדם סירב לה היא ברחה ממנו והתחברה לכת השדים. אדם, שהתחרט על מעשיו, ביקש מהאל שיחזירה וזה שלח שלושה מלאכים בשם סנוי סנסנוי וסמנגלוף. לילית סירבה לחזור באמרה "חביביי, יודעת אני בעצמי שלא בראני הקב"ה אלא כדי להחליש את התינוקות כשהן בן שמונת ימים, ומיום שנולד עד שמונת ימים יהיה לי רשות בו, ומשמונת ימים ולמעלה אין לי רשות בו כשהוא זכר, אבל כשהיא נקבה אמשול בה י"ב ימים". לאחר משא ומתן ממושך, הבטיחה לילית למלאכים "שכל מקום שאני רואה אתכם או שמכם בקמיעא שלא אמשול באותו תינוק".

ובאמת קיימים הרבה מאוד קמעות מאירופה ומארצות האיסלאם בהן מופיעים שמותיהם וציוריהם של לילית ושלושת המלאכים.

קמע לשמירה על היילוד

לילית אם כן מסוכנת לתינוקות הזכרים עד גיל שמונה ימים דהיינו, עד ברית המילה. מכאן שברית המילה נחשבת למגינה על התינוק. למרות הכוח שמיוחס כאן לברית כמצילת חיים, הפסוקים המתארים את המצווה אינם מזכירים את אלמנט ההגנה על הוולד. לאחר שאלהים משנה את שמו של אברם לאברהם הוא מצווה עליו: "זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר" (בראשית יז, 10). המילה בבשר, אם כן, היא אות לברית בין אלהים ובין אברהם וצאצאיו. נדמה שהמצווה, כפי שהיא ניתנת לאברהם, קשורה בברכת פריון, אך לא נזכר לה טעם מלבד קיום הברית עם אלהים.

במקורות חז"ל מופיעים כמה ניסיונות להצדיק את מעשה המילה מול תפיסות העולם ההליניסטיות, הרואות בשלמות הגוף ערך נעלה. על שאלתו של פילוסופוס (דמות ספרותית ה"מייצגת" את הרוח ההליניסטית) "אם חביבה המילה מפני מה לא ניתנה לאדם הראשון?" עונה ר' הושעיה: "כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה כגון החרדל צריך למתק, התורמוס צריך למתק החטים צריכים להיטחן, אפילו אדם צריך תיקון" (בראשית רבה יא). כלומר, ברית המילה היא מעין השלמה למעשה הבריאה, תיקון ושיפור של ה"מוצר הגולמי" הקרוי אדם

תשובה דומה עונה ר' עקיבא לטורנסרופוס, אשר מבקש לברר מדוע האדם אינו נולד כשהוא מהול: "ולמה שוררו (חבל הטבור שלו) יוצא בו? לא תחתוך אמו שוררו?!" (מדרש תנחומא, תזריע ז). לדעת ר' עקיבא נוכחותה של העורלה כנוכחותו של חבל הטבור – שניהם משמשים את התינוק במעי אימו, אבל עם היוולדו לעולם יש לו צורך בהסרתם.

חיתוך הטבור נעשה בידי האם או המיילדת, ובכל אופן בהיותו חלק מתהליך הלידה הוא שייך למרחב הנשי, אך ברית המילה, לעומת זאת, היא מצווה החלה על האב ושייכת במלואה למרחב הגברי. אם כן, ללידת הבן לדעת ר' עקיבא יש שני שלבים: יציאה מרחם האם וחיתוך הטבור, וכניסה אל העולם הגברי באמצעות ברית המילה.

חתן דמים
הן המצווה שניתנה לאברהם והן ההסברים של ר' הושעיה ור' עקיבא נדמים כשייכים לדת הממוסדת, זו שמגדירה את העולם היהודי באמצעים הלכתיים ורעיוניים. אך לברית המילה, כפי שכבר נזכר לעיל, יש גם פנים אחרות.

בדרכו חזרה למצרים, בשליחות אלהים, נתקל משה בסכנת חיים: "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת." (שמות ד, 26-24). ציפורה כורתת את ערלת בנה כדי להציל חיים. מן הפסוקים המפתיעים ברור שברית המילה היא זו שגורמת למוות להרפות. דם המילה כאילו מראה למוות שכבר יש פה דם, מישהו כבר מת, וכתוצאה מכך המוות מרפה.

הסיפור הזה מחבר בין דם המילה ובין הבטחת החיים, בין הפציעה המינורית ובין ההצלה ממוות, ומלמד כיצד המילה מהתלת במוות ומצילה את חיי התינוק. זה סוג חשיבה ששייך לדת העממית (שכיום מודרת לחלוטין מרעיון ברית המילה שמתרכז כל כולו בריתו של אברהם אבינו). מן הפערים הרעיוניים בין הציווי שניתן לאברהם ובין סיפור הברית שמבצעת ציפורה ניתן ללמוד כי כבר במקרא יש ביטוי למילה כמגינה על התינוק באופן מאגי ולברית כציווי אלוהי וכאות. כבר במקרא נשמעים קולותיהן הן של הדת העממית והן של הדת הממוסדת.

תגיות: אותמונה