החלק האחרון של התשבץ

בגיל 33 לקיתי במחלת כליות סופנית, בעקבות מותה של אשתי הראשונה. תרומת הכליה של הדס, אשתי השנייה, בשילוב עם חיי הנישואים המאושרים, הביאה לתחייה. הייתי בן אדם חדש. לכן, כשהחלו להופיע סימנים ראשונים לחזרת המחלה, הזעזוע הנפשי שחוויתי יצר רעידת אדמה שאיימה למוטט את כל בניין ההכרה שלי.

התחלתי בתהליך טיפולי ארוך ובבדיקה עצמית שיטתית שלא השאירה אבן אחת לא הפוכה. יצאתי מהטיפול בהרגשה שהכל מובן ומוסבר, אבל העוקץ הקריטי לא נחשף. הכליה של הדס החזיקה מעמד תשע שנים, עד שהמחלה פגעה בה סופית. בנקודה זאת החלטתי לא לחפש כליה חדשה. לא ראיתי בזה מהלך סביר כל עוד מנגנון הנפץ של המחלה נשאר עלום.

לא הבאתי בחשבון את השפעת הדיאליזה על החיים, את החוויה של חיים חד-עונתיים בעציץ והתבוננות אל סופם. כל חיי היצירה שלי נעצרו.
בנקודת השפל הזאת הגיעו אלינו מישאל וסיגל כירורג. הם באו ממעלות שבגליל כדי להציע מתנה בלתי נתפשת: את הכליה של מישאל. הוא הציע את מתנתו כשי של אהבה, אך לא רק. גם לא רק משום שהוא מכור לניצחון הטוב בחיים ואינו מקבל את קיומו של הרע, ולא רק משום שאיבד את אשתו הראשונה והאהובה באירוע טרגי. הוא עשה זאת כמסורת משפחתית. אביו של מישאל שימש דוגמה של עזרה פעילה לאנשים, ומישאל המשיך בכך. בתקופת העלייה הגדולה מרוסיה, הציב מישאל את הקומה השנייה של ביתו לרשותם של זוג עולים, ובית זה שימש להם אכסניה ראשונה.



מישאל לא ידע זאת, אבל אני גררתי רגליים בניסיון לדחות ככל האפשר את מתנת הקורבן שהציע. חשבתי להרוויח זמן בתקווה שאספיק לגלות את מנגנון הנפץ. בשדה הופעלו כוחות גדולים מאוד. מישאל פנה למערכת התוכנית "עובדה". לא ידעתי אז שהוא עבד כפסיכולוג בקליניקת דיאליזה ורצה להביא לידיעת הציבור את מצוקת החולים ואת המחסור בתרומת איברים. בכל מקרה, הפחד שלי מבגידת הגוף היה שיקול מכריע. הרמתי טלפון למישאל וביקשתי זכות וטו. מישאל הסכים.

החבר'ה של "עובדה" לא מיהרו לוותר. ביקור של אילנה דיין, רוני קובן ושרית מגן בביתנו הקטן ברחביה היה מלא חיים ועורר אמון. ראיתי את אילנה, את רוני ואת שרית, והבנתי שהם רוצים לבחון לעומק את הדינמיקה של השתלה מתרומת חבר בלי לנקוט עמדה שיפוטית. התחיל לנצנץ בי הרעיון שעמדת הצילום תוכל ליהפך למנוף של גילוי עצמי. המצלמה מכתיבה אמת. משהו לחש לי שאולי אצליח להקשיב לדיבור שלי מול המצלמה ולזהות את מנגנון הנפץ השקט המטווח על הכליות שלי. אני זוכר שלפני הניתוח, מחוץ לטווח המצלמה, אמרתי לרוני קובן שיש לי הרגשה שהעניינים יסתדרו איכשהו.

יש גבול להפקרות ולחוסר שחר מוחלט

בסופו של דבר העניינים התגלגלו כפי שהם מתגלגלים תמיד - באופן מפתיע. בשלושת הימים שלאחר הניתוח, המדד של תפקוד הכליה הורה על שיפור ענק במאפייני הדם שלי. הכליה של מישאל התחילה לנקות מהר ובאופן מרהיב את החומר הצהוב של האוריאה שנספג בכל תא בגופי.

ביום הרביעי התרחש משבר. הוא התחיל בשדי העבר והמשיך בניסיונה של הדס להגן עלי. אחי הגיע לביקור ומבלי שידע הבעיר את הכאב הגדול שאני נושא ביחס לאבי. לאחר שהלך, הדס זעמה על כך שלא הגנתי על עצמי. התחלתי לחוש מצוקה נפשית חסרת מוצא. העיתוי היה אומלל, כמובן: עדיין הייתי נתון בכאבים המפחידים של הניתוח הרגיש ואסור היה לי להגיב. חששתי מהשפעת הכאב שיצרה דמותו של אבי על בריאותי, בעיקר לאור העבר.

  " כל מה שידוע לי הוא שהתעוררתי עם תחושה חסרת שם לגבי אותו לילה ועם הפירות המושלמים של הבנה של חלום שלא זכרתי. בפעם הראשונה במסע של 30 שנה מנגנון הנפץ עמד מולי חשוף, מלא בבהירות תיקונה של תפישת חיים. "

מדד הקריאטינין של התפקוד הכלייתי שנמדד בבוקר הבא הראה תוצאות: ירידה חדה ומשמעותית בתפקודי הכליה המושתלת. מנגנון הנפץ חי וקיים. היום הזה, של התחבטויות פנימיות וניסיונות חילוץ פנימיים, זכור לי כיום ארוך, שחור כלילה.
למה לא הרמתי ידיים? למה לא ראיתי באותה נקודה את הסוף? התשובה לא נמצאת בתוך החיים. והיא גם לא היתה בהכרה שלי. אני חייב להסיק שבאיזשהו מקום בנפשי התקיימה תפישה, טיפשית אולי, שהחיים יכולים להיות אכזריים מאוד - אבל יש גבול להפקרות ולחוסר שחר מוחלט.

הלילה של אותו יום עבר ללא נדודי שינה, ובעצם מחוץ לכל תיאור. כל מה שידוע לי הוא שהתעוררתי עם תחושה חסרת שם לגבי אותו לילה ועם הפירות המושלמים של הבנה של חלום שלא זכרתי. בפעם הראשונה במסע של 30 שנה מנגנון הנפץ עמד מולי חשוף, מלא בבהירות תיקונה של תפישת חיים. החלק האחרון של התשבץ הוגש ללא שום מאמץ על ידי החלום, והמצוקה נעלמה. המזכירה, שידעה היטב מה קורה, הגישה לי את מדד הקריאטינין של אותו בוקר. הכליה של מישאל קיבלה היתר לבצע את הנס.

הכותב הוא פסיכולוג קליני העובד בירושלים