מבחן בוזגלו

 

רב עולא בריה דרב עילאי הווה ליה דינא קמיה דרב נחמן. שלח ליה רב יוסף: עולא חברנו, עמית בתורה ובמצוות. אמר: למאי שלח לי? לחנופי ליה? הדר אמר: למישרא בתיגריה; אי נמי - לשודא דדייני (שבועות ל', ע"א-ע"ב).

תרגום:
רב עולא בנו של רב עילאי היה לו דין לפני רב נחמן. שלח לו (לרב נחמן, הדיין) רב יוסף: עולא חברנו, עמית בתורה ובמצוות. אמר (רב נחמן לעצמו): למה שלח לי (כך)? להחניף לו (לרב עולא)? (אחר כך) חזר ואמר: לפתוח (או: להתיר) בעיסוקו (ובהשאלה: דינו). או גם - להטלת (ובהשאלה: לשיקול דעת) הדיינים.

הקשר:
המשנה הראשונה בפרק הרביעי של מסכת שבועות עוסקת בשבועת העדות - השבועה שהעדים נשבעים בבית הדין. בדונו במשנה זו מעלה התלמוד שאלות לגבי ההליך השיפוטי התקין ובתוך כך בוחן כיצד התנהלותו של בית הדין יכולה למנוע הטיית דין.

דיון:
האם ייתכן משפט בלא משוא פנים?

שלח ליה רב יוסף: עולא חברנו, עמית בתורה ובמצוות - מן הדיון התלמודי עולה כי היחס השוויוני כלפי בעלי הדין צריך להיראות, ולא רק להיעשות. הצורך בשוויון בפני הדין מתבסס על הפסוק מויקרא י"ט, ט"ו: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ". לסיפא של הפסוק מביא התלמוד פרשנויות שונות: "בצדק תשפוט עמיתך - שלא יהא אחד יושב ואחד עומד, אחד מדבר כל צורכו ואחד אומר לו קצר דבריך. ד"א (דבר אחר): בצדק תשפוט עמיתך - הווי דן את חברך לכף זכות. תני (שנה) רב יוסף: בצדק תשפוט עמיתך - עם שאיתך בתורה ובמצוות השתדל לדונו יפה" (שבועות ל', ע"א). מה כוונת הביטוי "לדונו יפה"? נדמה לי שהעריכה כאן מנסה לרמוז שיש קרבה רעיונית בינו ובין הביטוי המופיע במדרש הקודם, "לכף זכות". אמנם יש פן חיובי ואפילו מרגש בדרישה לשפוט אדם לכף זכות, אולם תלייתו של שיפוט כזה בקרבתו ובדמיונו של הנידון אל הדיין ("חברך" במדרש הראשון ו"עם שאיתך בתורה ובמצוות" במדרש האחרון) מעוררת אצלי אי-נוחות מסוימת.

בחירתו של התלמוד להצמיד לאמירות אלה את הסיפור על הגעת עולא לבית הדין יכולה לרמז על כך שגם העורכים לא חשו בנוח עם האמירות הנזכרות לעיל, ולכן ביקשו לאתגר את עצמם באמצעות בחינה של מציאות קונקרטית: מה קורה כאשר לבית הדין מגיע מישהו "משלנו"? האם גם אז אנו, הדיינים, מסוגלים לשפוט בצדק וללא משוא פנים?

רב יוסף, אשר דבריו מצוטטים לעיל, מבקש להזכיר לרב נחמן כי עולא הוא "משלנו". המילה "חברנו", שבה בוחר רב יוסף לתאר את עולא, מגדירה קבוצה מסוימת שאליה משתייכים לא רק עולא, אלא גם רב נחמן. במילה אחת כורך רב יוסף את עצמו יחד עם הדיין והנידון באותה חבילה. קשה שלא לראות ב"תזכורת" הזו הטיית דין, ואולי אפילו איום מסוים: מעמדך בתוך קבוצת ה"חברים" תלוי גם ביחסך העתידי כדיין  כלפי עולא...

אמר: למאי שלח לי? לחנופי ליה? הדר אמר: למישרא בתיגריה -  תגובתו הראשונית של רב נחמן מסגירה את חששותיו - גם הוא מבין שיש משהו חשוד בפנייתו של רב יוסף אליו, ונדמה שהוא מתקומם. האם רב יוסף, תוהה רב נחמן, מבקש להטות את הדין? האם הוא מנסה להשפיע על הדיין לדון לטובת מקורבו? נדמה כי מחשבה זו מטרידה את רב נחמן ואולי אף מפחידה אותו, ולכן הוא מנווט את פרשנותו לכיוון אחר - כיוון שעולא הוא "משלנו" מבקש רב יוסף להקדים את הדיון בעניינו לפני דיונים אחרים. נכון שאין דומה אפליה כזו להטיית דין ממשית, שבה הדיין "בוחר צד" עוד טרם התחילו הדיונים, ובכל זאת נדמה לי כי במקום שבו מקפידים מאוד על היראוּת השוויון ולא רק על קיומו (כמו דברי התלמוד לעיל לגבי סדרי הישיבה והעמידה או פתחון הפה שניתן לכל אחד מן הצדדים), גם זירוז הליכים באופן מוּטה אינו נראה טוב.

כדאי לשים לב שהמילה "למישרא" (או כפי שהיא מופיעה בחלק מכתבי היד - "למישריה") יכולה להיות מובנת גם כ"להתיר". הבנה כזו מדגישה אף יותר את הבעייתיות בדרישתו של רב יוסף: הוא מבקש מרב נחמן להתיר את עולא מדינו, כלומר, לזכּוֹתו בדין. נדמה לי שדבריו הקודמים של רב יוסף בסוגיה בהחלט מאפשרים הבנה כזו כאן. אף אחד מן הפרשנים אינו מזכיר את האפשרות הפרשנית הזו, ואולי עומד הדבר לזכותם - הם אינם מעלים על דעתם שרב יוסף ינסה להטות את הדין באופן בוטה כל כך.

אי נמי - לשודא דדייני - התלמוד, או אולי רב נחמן עצמו, מציע גם אפשרות אחרת לפירוש פנייתו של רב יוסף. הביטוי "שודא דדייני" מתייחס לשיקול הדעת של הדיינים במקרה שבו העדויות עצמן אינן מספיקות כדי להכריע את הדין. הכוח הניתן כאן בידי הרבנים מודגש כפליים בתלמוד הירושלמי, שם מופיע הביטוי בנוסח שונה מעט: "שוחדא דדייני" (ראו בירושלמי כתובות פ"י, ה"ד). ייתכן שהדמיון הלשוני בין "שוחדא" ל"שוחד" מקרי בהחלט, אך מרגע שהוא עלה במחשבתי קשה לי להתעלם ממנו...

לפי הצעה זו מכוון רב יוסף את פנייתו רק למקרה שבו ייתקל רב נחמן במקרה שבו אין העדויות מספיקות כדי לפסוק. רש"י ורבנו תם חלוקים בשאלה מה מבקש רב יוסף מרב נחמן. רש"י מפרש: "כך שלח לי - אם הדין תלוי ב'שודא דדייני', זה (כלומר עולא) ראוי לזכּוֹתוֹ (כיוון) שחכם וצדיק הוא". פירושו זה של רש"י מעורר תמיהה גדולה אם מבקשים להתייחס ברצינות לאזהרות התלמודיות על הצורך במשפט צדק שאין בו משוא פנים, מה גם שרב יוסף לא בחר להגדיר את עולא כ"חכם וצדיק", כבניסוחו של רש"י, אלא כ"חברנו, עמית בתורה ובמצוות", שהיא הגדרה המלמדת יותר על השתייכות קהילתית מאשר על איכויותיו של האדם. רבנו תם מציע פירוש אחר: במקרה שעומד מול עולא בעל דין שהינו תלמיד חכם בעצמו, מבקש רב יוסף ליידע את הדיין שגם עולא הינו תלמיד חכם ועליו לשקול שוב את עמדתו. למרות שניכרת מפירושו של רבנו תם שאיפה לצמצום שיקול הדעת המפלה של הדיין, גם הוא אינו חף מבעיות מוסריות: הנחת היסוד של פירוש זה היא שרב נחמן ייטה מכתחילה לפסוק לטובת הדומה לו.

האם באמת ניתן וצריך לצפות מן הדיינים שיתעלמו מקרבתם החברתית והערכית אל הנידונים? האם יש בעולם משפט צדק אמיתי ללא משוא פנים? נדמה לי שבחירתו של התלמוד להמשיך את הסוגיה ברצף ארוך של מדרשים על הפסוק "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כ"ג, ז') מבקשת לומר שייתכן שהתשובה לשאלות אלה שלילית, אך אסור להפסיק לשאוף לכך. 

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי. 
לתגובות: editor@bac.org.il  

Model.Data.ShopItem : 0 8