הפלא של ההמשכיות

שמו של אלבום הצילומים של עליזה אורבך, "ניצולים" ("Survivers"), רב משמעי: בהקשרה הכללי מביעה המילה הצלה ממקרה קיצוני של קרבה למוות. היא גם אומרת שאם יש ניצולים, ודאי היו גם מתים. בשפה העברית ובהקשר הישראלי-יהודי, ניצולים הם ניצולי שואה.

ספרה של אורבך עניינו צילום, וצילום משמעותו עדות. לכאורה אומר הצלם: ביום, בשעה ובמקום מסוים צילמתי את האדם שאתה, המתבונן, רואה בתמונה שלפניך. בהקשר של "ניצולים" האמירה מורכבת יותר, משום שהניצול שבצילום הוא עדות לכל הנעדרים שמעבר לכתפו, לכל המתים שלא זכו להיות ניצולים.

לספר יש מבנה קבוע: דיוקן פניו של הניצול בשחור-לבן, טקסט תמציתי הנמסר מפיו ובו סיפורו האישי, ולאחריו תמונה צבעונית, שמחה ואופטימית, שבה נראית המשפחה החדשה שהקים - מילדיו ועד אחרון הנינים. הספר מסתיים בתמונה קבוצתית של 140 הנינים של ניצולה אחת, שולמית קטן.

הזמן שחלף
"ניצולים" הוא הספר השלישי בטרילוגיה של אורבך - קדמו לו האלבומים "ראשונים" ו"עולים", שבשמותיהם המדויקים והתמציתיים יש כוח רב. בחירת הנושאים מעידה על כך שאורבך מתעניינת בסיפור האישי והאנושי שמאחורי הסיפור ההיסטורי והלאומי. במאמר הפתיחה היא מסבירה: "היה בכוונתי ליצור אלבום צילומים שיציג את הניצולים כפי שהם היום, בשימת דגש על התקווה, על נס ההשתקמות, על כוח ההישרדות, על הפלא הבלתי יאומן של ההמשכיות למרות ועל אף" (עמ' 11).

במבוא לספר מתארת אורבך את התהליך האישי שהוביל אותה להוציא את האלבום "ניצולים". תהליך ההבשלה האישי הוא גם תהליך הבשלה אנושי ולאומי. ייתכן מאוד שהיה צורך שיחלפו צריכות לעבור שישים או שבעים שנה, שניים-שלושה דורות, כדי שהניצולים יוכלו לספר ואנו נוכל להקשיב.

הצילום, הנוכחות של הניצול מול הצלמת, מעניק לניצול הכרה - הכרה בערכו של הסיפור שלו, סיפור יחיד ומיוחד לצד אלפי סיפורים שלכל אחד מהם כוח עצום. בדיוקן האישי של כל אחד מהניצולים משתקף הזמן שחלף מאז סיום המלחמה, מאז הילדות שנעלמה. הדיוקן אומר שיש מקום לאדם היחיד ולסיפור האישי מול המושג הגדול "שואה". התקריב מעיד על הפנימיות של האנשים, על העולם השלם החבוי בפנים, אך זאת בלי לפגוע או לפרום את הפרטיות שלהם. הקִרבה בין העדות האישית מפיו של הניצול לצילום הדיוקן והמשפחה יוצרת תחרות סמויה בין מדיום הצילום לבין הכתיבה, אך אורבך מצליחה לשמור על עוצמתו של כל אחד מהם בלי שיגמד את זולתו.

מלחמה יומיומית

בנקודה זו אני רוצה להוסיף סיפור אישי, משום שנדמה לי שבכוחו להעניק משמעות נוספת ל"מעשה" שיש ביצירה המיוחדת הזאת. באחד הימים נתקלתי באורבך באירוע אמנותי. היא סיפרה לי את סיפורו של הספר/אלבום שעליו היא עובדת וציינה שהיא צילמה ניצולים מכל ארצות אירופה, אך חסר לה ניצול מבולגריה. אמרתי לה שתוכל לדבר עם אמי, ילידת סופיה שעלתה לארץ ב-1948 - בוודאי מישהו ממכריה או חבריה עונה להגדרה זו. אורבך אכן פנתה לאמי. לאחר שבועיים נתקלתי בה ברחוב ושאלתי אם אמי עזרה לה. היא השיבה בחיוב. שאלתי: מי האיש? מי הניצול? אמך, ענתה אורבך, והוסיפה: יש לה את כל הסימנים של "ניצולים".   

הייתי מופתעת מאוד: משרד האוצר לא הכיר באמי כניצולת שואה משום שלטענתו הייתה צעירה מדי באותה תקופה, ושרירות לבם של הפקידים שכנעה את אמי שילדות קטנות ששרדו כנראה אינן ניצולות ואין הכרה בסבלן. את הסיפור שלה היא מעולם לא סיפרה.

לאחר ההפתעה הראשונית התקשרתי לאמי, והיא החלה לספר סיפורים מהתקופה שבה גורשה לרוסוב בצפון בולגריה, על החיים במרתף פחמים קר, מלוכלך ודל עם הוריה ואחיה הצעיר, על הרדיפות שנרדפה משפחתה הן בגלל יהדותה והן בשל הצטרפותם של אחיה הבוגרים לפרטיזנים, על מלחמת ההישרדות היומיומית על פרוסת לחם, על חרדת המוות. על כל אלה לא דיברה אמי מעולם, עד לרגע שפנתה אליה אורבך, הקשיבה לה והפנתה אליה את המצלמה - המצלמה שזיכתה את פניה, קמטיה, צערה וסיפורה המודחק בהכרה.
שרה רובין. צילום: עליזה אורבך

הצעקה החבויה
כל ניצול הוא אדם שעשה את המעבר מ"שם" ל"כאן" הישראלי; ל"כאן" המתהווה מתוך סודות ויחסים מורכבים בין זיכרון לשכחה, בין הסיפור האישי לסיפור הלאומי.

יש חשיבות רבה בעובדה שהצילומים מלווים ב"קולם" של הניצולים המספרים את סיפורם. לזכותה של אורבך ייאמר שנקטה בעמדה ספרותית ואמנותית שנותרה נאמנה לקצב הדיבור, לאוצר המילים ולסדר הדברים שסיפרו הניצולים בפניה, ללא האחדה ספרותית, לשונית או תחבירית.  

מבחינת הההגדרה הז'אנרית מדובר באלבום צילום, ויש להתייחס לטכניקת הצילום ולאיכות הצילום. הדיוקנאות מצולמים באור דרמטי, ויש עוצמה באופן שבו הם

מאפשרים לחדור לאישיות המבוגרת, הקמוטה, של המצולם; לחדור מעבר לשתיקה של המדיום לעבר הצעקה החבויה. זהו צילום מלא אמפתיה אנושית, נגיעה של חמלה ושותפות.

הצילומים הקבוצתיים מבוימים, בדרך כלל, בחלל מוכר למצולמים - בית, חצר, גינה. אלה צילומים צבעוניים שיש בהם מן החגיגיות של מאמץ ההתכנסות של המשפחות על ענפיהן. החגיגיות והצבעוניות הן חלק מהמסר העולה מן האלבום - כוחו של היחיד השורד הוחזר לו באמצעות הצמיחה והגדילה של התא המשפחתי. התא המשפחתי שאבד הוא שותף סמוי בתא המשפחתי הנוכח. המתבונן בצילומי השמחה האלה יודע שיש בין הילדים והנכדים דיוקנאות שהם בבחינת דרישת שלום, השתקפות של עולם שאבד.

טמשפחת רובין. במרכז: שרה ויהודה לנחם ולרפא
לאלבום יש ריתמוס פנימי משלו, המעיד על האישיות של המחברת, המחפשת את "מילות היחס" ו"מילות החיבור" ביצירה. לפיכך נמצא בין צילומי הדיוקנאות והמשפחה צילומים של פסי רכבת בירושלים - רכבת שמזמן אינה נוסעת לשום מקום - פסים מכוסים בשלג חורף ירושלמי, שאינו דומה כלל לחורפים באירופה. הרכבת היא מטאפורה שנכנסה לקוד הגנטי היהודי, ואומרת במילה אחת "מסע אל המוות". נמצא גם צילומים של האור הנוגע במי הים, צילומים היכולים ללכת אל הקיטש המוכר של שקיעות וגלים, ובאופן יוצא דופן פונים אל צילום שהוא על גבול האבסטרקט, אל המים כגורם מנחם ומרפא.

הספר מוקדש לציפורה לוריא - חברה, אוצרת ומבקרת אמנות, שלפי דבריה של אורבך, חיזקה אותה גם בתקופה שבה רפו ידיה מעשיית האלבום.