עשרות שנים התכחשנו לקיומה של השואה הארמנית. כעת, כשהכבוד הטורקי פנה נגדנו, אנחנו ממהרים לאמץ אותה. אסף וול מציע שתודו: הארמנים לא באמת מעניינים אתכם
מי שיעז להכחיש את השואה שלנו, נרדוף אותו עד קצה העולם. אוי למי שיגרע את מקומה מתוכניות הלימוד של ארצו. מיד ייצאו נגדו מדינת ישראל וכלל הארגונים היהודיים להוקיעו כאנטישמי – במידה רבה של צדק. כל אורח רשמי של מדינת ישראל נלקח ל"יד ושם", כולנו נשבענו "לזכור ולא לשכוח" את הזוועה.
אך כאשר מגיעים לשואה של עם אחר, אנחנו מגלים גמישות צמיגית של רחת לקום. כאן אנחנו מפתיעים את העולם בסובלנותנו כלפי מבצעי שואה לאחרים. הרי כבר למדנו כי "האדם הוא ברייה המסוגלת לשאת בנקל את סבלו של האחר". לכן אין לנו שום בעיה עם השואה של הארמנים.
טוב, זה לא מדויק שאין לנו שום בעיה. קצת לא נעים לנו כשמדברים על זה. אם באמת מתאמצים ומחפשים בגוגל, אפשר למצוא כמה תמונות של חיילים טורקים משתעשעים בראשים ערופים של ארמנים. אז אנחנו יודעים ש"לא יפה מצדנו" וכל זה, אבל מה עומד על הכף? עסקות נשק ודילים של "הכל כלול", מול כמה נזירים בבגדים משונים. שכן משופם ועצבני המחזיק בקרוב ל-14 צוללות, מול מיקרו מדינה שכוחה הפוליטי קטן מזה של "נשות הדסה".
לא הימין, לא השמאל, לא הדתיים ולא החילונים. אפילו לא אלה הקוראים להחרים את ישראל בכל מיקרופון פתוח. למעט יוסי שריד, הזכור לטוב בעניין זה, כולנו עצמנו עיניים. בדיוק כפי שעשו עמים אחרים בשעה שיהודים נטבחו באירופה. אחר כך אנו מספרים לעולם על "מוסר יהודי". אך במה אנו טובים ממכחישי השואה?
יש מספיק לכולם (פלאש 90)
בקרוב נלמד את ההמנון הארמני
לא נעים. רק תארו לכם שגרמניה היתה ממשיכה להתכחש לאחריותה לשואת היהודים. ובכן, הטורקים עדיין אינם לוקחים אחריות על האירוע הזה ואנחנו זורמים איתם. לפחות זרמנו עד עכשיו. מה השתנה?
התבררה לנו תובנה מדהימה: שמי שעושה עסקים עם טיפוסים מפוקפקים, עלול אף הוא לשלם מחיר. כאשר הכוחנות והכבוד הטורקיים פנו נגדנו, אצנו לחבק את הארמנים. כמה עלוב, כמה פתטי. הערך "ארמניה" בוויקיפדיה העברית זכה לפתע לעדנה שכמותה לא ידע. בקרוב נלמד בעל פה את תווי ההמנון הארמני רק כדי לנגן אותו עבור נבחרתם בווזלות.
הארמנים לא ממש מעניינים אותנו. אנחנו מוכנים יותר מתמיד להכיר בשואתם, רק משום שאנחנו מעוניינים לדפוק את הטורקים. לכן, אם יש בנו מינימום של יושרה אנושית, עלינו לנקוט כמה צעדים. ראשית, להתנצל בפני הארמנים על צביעותנו. שנית, לשלב בתוכניות הלימוד את האירועים ההיסטוריים שהתרחשו בארמניה בין השנים 1915-1918. לבסוף, יש להרגיע את החוששים כי ההכרה בטבח הארמנים תמעיט בערך הזוועות שהתרחשו בשואה "שלנו". בהחלט אפשר להירגע: יש מספיק זוועות לכולם.