שירים ושערים

גלעד מאירי. צילום: מוטי קיקיון שירה וכדורגל הם לא הדאבל פס המוכר לנו מהמציאות הספרותית או הספורטיבית שלנו. עבור רבים, דימוי המשורר לא מתיישב עם אוהד בטריבונה, החמוש בכובע מצחייה עם סמל של קבוצת כדורגל, בגרעינים, בטרנזיסטור ובעצבים רופפים. עם זאת, במאה העשרים, מאה של מהפכות גדולות בספרות, נפתחה השירה למרחבים לשוניים יומיומיים, תקשורתיים ומשעשעים, שאחד מהם הוא הכדורגל. במאמר זה אבקש לעמוד בקצרה על ההיסטוריה, על ההיקף ועל פונקציית הסוכן הספרותי של שירי הכדורגל העבריים ואף על זהותם של המשוררים שנדרשו בשירתם לכדורגל.

מאלתרמן לסומק
הכדורגל הוא ענף הספורט הפופולרי ביותר בשירה העברית (יש לציין שגם בפרוזה). למיטב ידיעתי, השירה העברית החלה לעסוק בכדורגל בשנות השלושים של המאה העשרים (אלכסנדר פן, "הרהורים", דבר, 30.3.1932; נתן אלתרמן, "התחרות של כדורגל", 24.2.1936), אולם נראה כי רוב שירי הכדורגל העבריים המובהקים והאיכותיים נכתבו בשנים 2010-1980. זו קרוב לוודאי תוצאה של התרחבות השילוב בין תקשורת ההמונים לתרבות הפופולרית, אשר הביאה לסלון הביתי מבחר והיקף עצומים של מדיות ספורט, שהשפיעו על משוררי התקופה.  

הקאדר של משוררי הכדורגל הישראלים כולל הן משוררים מוכרים והן משוררים צעירים, למשל, אמיר גלבע, דוד אבידן, יהודה עמיחי, סמי שלום שטרית, שי דותן, ליאור שטרנברג ואריאל זינדר. רוב המשוררים כתבו שיר כדורגל בודד, ללמדנו שייתכן ששיר הכדורגל היווה ניסיון או הארה חד-פעמית, שמא קוריוז, אך יש מספר יוצאי דופן, שכתבו יותר משני שירי כדורגל, ביניהם נתן אלתרמן, רוני סומק, יובל פז וכותב שורות אלו.   

בניגוד למסורת השירה העברית המודרנית, שבה עד לשלושים השנים האחרונות היתה במה מרכזית בעיקר למשורר האשכנזי, בשירי כדורגל יש שוויון עדתי. ייתכן שהאיזון העדתי מקורו, בין השאר, בכך שרוב שירי הכדורגל נכתבו בשלושת העשורים האחרונים, שבהם שירה של מזרחיים מצויה בתהליך התפתחות מואץ. עם זאת, שירת הכדורגל מאופיינת מבחינה מגדרית - רוב שירי הכדורגל נכתבו על ידי גברים ומתארים חוויה גברית ודמויות של גברים. יש מעט כתיבה של נשים בפרט וכתיבה נשית בכלל על כדורגל, למשל, ביצירותיהן של יעל שרף, דליה רביקוביץ, אמירה הס וגליה אבן-חן.

אין בידי מחקר סטטיסטי מדויק, אולם אני מרשה לעצמי להעריך בזהירות שמספר שירי הכדורגל העבריים המובהקים, קרי, שירים שבהם הכדורגל הוא דומיננטי, הוא קרוב לשבעים. יש מספר דומה של שירים שבהם הכדורגל מוזכר בשוליים. יש לציין שגם היקף תרגומי שירי הכדורגל משפות לועזיות לעברית מונה כמה עשרות בלבד.

שיר כדורגל, אם כך, הוא חריג בנוף, ויש לתהות כיצד תופעה תרבותית כה רחבה זוכה להתייחסות כה דלה בשירתנו. המפתח טמון במסורת השירה הלירית הגבוהה והנשגבת, אשר הדירה את העממי ולאחר מכן את הפופולרי. מכאן שהִתרבות שירי כדורגל לאחרונה היא ביטוי נוסף להשפעתה הגדלה של התרבות הפופולרית ולשילוב הפוסטמודרני בין גבוה לנמוך.

שילוב פוסטמודרני. צילומים: פלאש 90

המשחק כדימוי

שירי כדורגל הם תקשורתיים יחסית, ולכן הם מהווים סוכן שירה ידידותי עבור קהילות הרחוקות משירה ועבור מורים לספרות. כידוע, השירה איננה נתפסת כמדיום פופולרי, ולכן מתקשה להתקבל על ידי קהל קוראים רחב ועל אחת כמה וכמה בכיתת הספרות הממוצעת. שירי הכדורגל מתמודדיםעם מורכבותו האובייקטיבית של המדיום (פענוח ופרשנות טקסט) ועם הדימוי האליטיסטי שלו באמצעות השילוב בין תרבות גבוהה לתרבות פופולרית. מכאן ששירי הכדורגל עשויים ליצור סוג אחר של קהל שירה, שלא לומר קהל כדורגל, הצורך הן שירה והן כדורגל.

רוב שירי הכדורגל העבריים אינם עוסקים בכדורגל לעצמו, קרי, במשחק גרידא, אלא במשחק כדימוי לאמונה, לזיכרון (ילדות), למערכות יחסים (משפחה וזוגיות), לפוליטיקה, לצדק, לאלימות ולמוות. הווה אומר, הכדורגל הוא אמצעי להעביר מסרים מורכבים, תרבותיים, חברתיים, רוחניים, לשוניים וכדומה. להלן שלושה שירי כדורגל, שבהם המשחק הוא דימוי לאמונה וליחסי אב ובן, ושיר כדורגל שעוסק במשחק לעצמו, זאת בלי לפסול פרשנויות קיומיות אחרות של השיר. כל השירים מופיעים בספר "קורה פנימית" (2009).

גּוֹל בְּרֶגֶל שְׂמֹאל / רוני סומק

לזכר פרנץ פושקאש

כְּשֶׁפֶרֶנְץ פּוּשְׁקַאשׁ הֵנִיף אֶצְבָּעוֹת

כְּאַנְטֶנוֹת עַל גַּג גּוּפוֹ

אֶפְשָׁר הָיָה לִקְלֹט אֶת

קוֹל נְשִׁיקַת הַשְּׁפִּיץ בִּלְחִי הַכַּדּוּר.

בַּיָּמִים הָהֵם הָיָה מִגְרַשׁ הַכַּדּוּרֶגֶל קָרוֹב

לְבֵית הַכְּנֶסֶת. הַדֶּשֶׁא שֶׁלֹּא צָמַח בּוֹ

הָיָה רַךְ כְּפָרֹכֶת עַל אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ.

לָאֲרָיוֹת שֶׁנִּרְקְמוּ שָׁם  הָיוּ רַגְלֵי זָהָב,

וּפֶה שֶׁנִּפְעַר לִשְׁאֹג 'יֵשׁ אֱלוֹהִים' בְּקוֹל  שֶׁרַק

אֲנַחְנוּ שָׁמַעְנוּ.

אֱלֹהִים אֶחָד הָיָה בִּפְנִים, מְגֻלְגָּל בְּסֵפֶר תּוֹרָה,

וֶאֱלוֹהִים אַחֵר, הוּנְגָּרִי, רָץ רָחוֹק רָחוֹק בַּמִּגְרָשׁ

שֶׁעַד אֵלָיו, כָּךְ הֶאֱמַנּוּ,

הִגִּיעַ קוֹל הַשּׁוֹפָרוֹת.

כַּדּוּרֶגֶל / שי דותן   

אָבִי לֹא מָצָא זְמַן

לְמִשְׂחָקִים.

הַכַּדּוּר בּוֹ לֹא הִתְמַסַּרְנוּ

הִתְכַּוֵּץ עַד שֶׁנֶּעֱלַם.

שָׁנִים בָּעַטְנוּ מִלִּים זֶה לָזֶה

בְּלִי כְּתֹבֶת.

הַיּוֹם, כְּשֶׁאֲנִי בָּא לְבַקֵּר,

הוּא מַפְצִיר בִּי שֶׁאֶשָּׁאֵר

לִצְפּוֹת בַּמִּשְׂחָק.

בַּמַּחֲצִית הוּא נִרְדָּם עַל הַסַּפָּה.

אֲנִי מְכַסֶּה אוֹתוֹ בְּפִּיקֶה וְצוֹפֶה

עַד הַסּוֹף, רוֹשֵׁם בַּזִּכָּרוֹן

מִי כָּבַשׁ וּבְאֵילוּ דַּקּוֹת,

לְהִתְלַהֵב בַּטֶּלֶפוֹן

יַחַד אִתּוֹ.

שִׁירוֹ שֶׁל שׁוֹעֵר/ אבנר יצחק

כְּמוֹ מַזְגָן עִילִי

אֲנִי מְפֻצָּל בְּתוֹךְ

גּוּפִי.

רֶגַע קַר לִי, 

כַּדּוּר מְסוֹבָב לָרְחָבָה;

רֶגַע חַם לִי,

הַרְחָקָה בִּנְגִיחָה.

קַר לִי – חַם לִי,

הַהֲגַנָּה כְּמוֹ מְסַנֶּנֶת,

מַלְכֹּדֶת הַנִּבְדָּל מְסֻכֶּנֶת

לֹא לִסְמֹך עַל הַקַּוָּן

לְהַעֲבִיר זְמַן

לְחַלֵּץ

נְקֻדָּה

גלעד מאירי הוא משורר, סופר, דוקטור לספרות, חתן פרס ראש הממשלה לספרות (2008) ומנהל מקום לשירה. ערך את "קורה פנימית - אנתולוגיית שירי כדורגל" (מדיה 41 בע"מ, 2009). בימים אלו יוצא לאור ספר שיריו השלישי, "חיפוש מתקדם" (כרמל).