זכויות לפני חובות

חשיפתה של הפרשה הביטחונית החדשה במגזר הערבי, שבמסגרתה נעצרו עומר סעיד ואמיר מח'ול, ליבתה פעם נוספת את תחושת הקיפוח של אזרחי המדינה הערבים. ראשי הציבור הערבי ופעילים פוליטיים טענו שהפרשה היא עלילה, ושמדובר בעוד שלב של רדיפת המיעוט הערבי בארץ על ידי הממסד הישראלי.

מדובר באזרחים סוג ב' (פלאש90)

תחושת הקיפוח היסודית של ערביי ישראל ותחושת הזרות והניכור שלהם מהמדינה היא בעיה שמלווה את הרוב היהודי במדינת ישראל מאז ראשיתה. מבחינות רבות מדובר במצב ללא פתרון, מהסיבה הפשוטה שמדינת ישראל מוקפת במרחב תרבותי ערבי-אסלאמי גדול שערביי ישראל חשים, בצדק, הזדהות איתו. גם מיעוט יהודי שהיה חי במדינה ערבית מוקפת מדינות יהודיות היה מן הסתם חש את אותה תחושה ונתון באותו קונפליקט. 

אלא שמציאות זו לא מתירה לרוב היהודי במדינה להשלים עם הקיפוח האמיתי שבו מצויים אזרחי המדינה הערביים. כל ביקור בעיר ערבית בישראל, ואפילו קצר ביותר, יעמיד את המבקר מול העובדה הפשוטה שמדובר באזרחים סוג ב'. הערים הערביות מוזנחות יותר, הן מבחינת תשתית והן מבחינת העיצוב וההשקעה בפני העיר. בנוסף, רמת ההכנסה לנפש במגזר הערבי נמוכה באופן משמעותי מזו של המגזר היהודי, כשגם כמות ואופי המשרות הפתוחות בפני עובדים ערבים ראויות ורווחיות הרבה פחות מאלה הפתוחות בפני עובדים יהודים.

אמת - גם אם המדינה תשקיע עשרות רבות של מיליארדים בערים הערביות, וגם אם ייפתרו כל בעיות התעסוקה של המגזר, בכל זאת ערביי ישראל לא יהפכו לחובבי ציון. אלא שמעצם הקמת המדינה ומעצם טענתו של עם ישראל לזכויות על ארצו צומחת אחריותו כלפי כל התושבים הגרים בה. אחד האפיונים הבסיסיים של אדם מבוגר הוא היכולת להפריד בין כעסיו האישיים לבין תפקודו ותחומי אחריותו. כך גם צריך לנהוג עם ריבוני בארצו.

במקום לעסוק באי הנאמנות של ערביי ישראל, עלינו לשלבם

מעבר לכך, כידוע, עם ישראל עצמו היה בעבר מיעוט נרדף בארצות שונות וידע מה משמעותה של אפליה. על הרקע ההיסטורי הזה ראוי היה שדווקא במדינת העם היהודי ניזהר שבעתיים שלא לחולל מצב דומה, ואפילו יהיו בידינו ק"ן תירוצים למצב. זו גם הסיבה שהתורה עצמה, בפסוק "כי גרים הייתם בארץ מצרים", מזהירה את עם ישראל להיזהר בכבוד הגר. זכרון הגרות חייב להיות תמיד חלק מהזיכרון הקולקטיבי שלנו.

לכן, במקום לעסוק תמיד באי הנאמנות של ערביי ישראל אזרחי המדינה, עלינו לעסוק במציאת דרכים לשלבם ככל האפשר בתוך ההוויה הציבורית והחברתית שלנו. שילוב כזה הוא גם מה שיקנה לנו את האפשרות המוסרית לתבוע מהם שלא לשתף פעולה עם אויבי המדינה. במציאות מתוקנת, שבה יינתנו לאזרחי המדינה הערבים כל זכויותיהם, נוכל לבוא אל ראשי המגזר הערבי ולומר שאף על פי שאיננו דורשים מהם נאמנות למדינה, אנו כן דורשים את כיבוד חוקיה. זאת מכיוון שאז יחס כזה יהיה הדדי ויכבד את שני הצדדים, שככל הנראה נגזר עליהם לגור יחד עוד שנים רבות.

 הכותב הוא עורך וכתב בעיתון "מקור ראשון"
לתגובות: editor@bac.org.il