מעורבת, ירושלמית

שרי אנסקי  וחמין (ירושלמי, כמובן)
צילום: אלכס ליבק למה לא נולדתי בפריז, פראג, עפולה או רומא? השאלה לא רלוונטית. הפכתי למי שאני בגללה ובזכותה, בדיוק כמו בנות ירושלים האחרות. בילדותי, רק לשני מאכלים בלבד הוסיפו את המילה "ירושלמי" כשם משפחה: לקוגל ולמעורב. רק בשנות העשרים שלי שמעתי שיש גם איזה ארטישוק ירושלמי בעולם, אבל מהר מאוד למדתי שהפּקעות מכונות "ארטישוק דרג'ולי" על שם החמנייה (באיטלקית), ולא על שם עירי הכואבת, אף שיש רגעים בעלות השחר, כשהשמש רק פורצת מאחורי הרכס של הר הצופים, שבהם היא יפה מכל פרח. כך גם כשמכסה אותה שלג רך וטרי.

לפעמים, בחושך, כשאני עוברת ברמזורים עם הטקטוקים לעיוורים, אני ממש מרגישה את דפיקות הלב שלה. אבל אני הכי אוהבת אותה בשעות אחר הצהריים, בשעה שכל השמשות בחלונות המערביים של העיר הופכות למראות. אז השמש הרכה מסנוורת בבוהק כה מוחשי את פני העוברים ושבים, שאפשר לראות בכך ליטוף של השכינה, ליטוף של נחמה ורחמים. מה שמייאש הוא שפתאום, רגע לאחר שהבוהק נעלם, נעשה קר ומצמרר (גם בקיץ), ואז העיר הופכת בבת אחת לקרתנית וכמעט מכוערת.

תמונה וסיפור

בעוד שרבים מחברי עזבו את העיר, אני הבאתי אליה תל אביבי. בלילה שבו התאהבנו ישבנו בשולחן הבודד בסטייקייה של חיים פירו, ממציא המעורב הירושלמי, מעלינו צנצנות תוססות עם חמוצים, לידנו כוס זכוכית שבתוכה פרחי ריחן סגולים. הוא ישב מולי ולא היה יכול לאכול מפני שרעד מקור או מאהבה, ואני חיבקתי אותו. אפילו עכשיו הוא עדיין לא מודה בכך שבאותו לילה הוא התאהב בשתינו. לא רק בי, אלא גם בירושלים. ועדיין הוא לא מפסיק להתייחס לעצמו כאל תל אביבי גולה.

אלכס לימד אותי להביט באנשים ובפינות הנסתרות של ירושלים, וכפי שהוא ממסגר מתוכה צילומים שמספרים סיפור על החיים, אני מוצאת בה את הסיפור של האוכל. גם אם המאכלים לא שייכים לזיכרון האישי שלי, אלא לימים קדומים, אני מדמיינת את טעמם ומרקמם, וממציאה איזשהו אירוע שהאוכל והחיים התרחשו בתוכו.