אבי זעירא איבד את אחיו שמחה במלחמת יום הכיפורים. מאז, הוא כותב, נשללה מהמשפחה הזכות לחגוג ביום העצמאות של המדינה שלמענה נתנו את היקר מכול. לדבריו, יש לשקול מחדש את הצמדת יום הזיכרון ליום העצמאות
אחי שמחה זעירא שהה עם משפחתו בגרמניה כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. שהותו שם היתה קשורה לעבודת הדוקטורט שלו, שעסקה בחקר גבישים, במסגרת לימודי הגיאולוגיה. כשהגיעה אליו הידיעה המפתיעה על פרוץ המלחמה, הוא לא היסס והחל מיד בהכנות לחזרה לארץ.
המשימה לא היתה פשוטה. שדה התעופה בפרנקפורט המה בישראלים שרצו גם הם לשוב ארצה כדי למלא את חובתם, והיה צורך במעמד ובקשרים מיוחדים כדי לזכות במקום בטיסה. שמחה ניצל היכרות עם נתי גולן, שקיבל את עיטור הגבורה במלחמת ששת הימים, ובמאמצים עילאיים הצליח לעלות איתו למטוס. אבל כאשר הגיעו לארץ, התברר שיחידת המילואים של שמחה - החטיבה הירושלמית - נמצאת במוצבי התעלה, ואין כל אפשרות להצטרף אליהם. אי לכך הוחלט ששמחה יישאר עם נתי גולן, ויחד הם יקימו גדוד שריון חדש שיתבסס כולו על חוזרי חו"ל.
אחרי כמה ימים של הכנות אינטנסיביות, הגדוד היה מוכן לקרב ועלה לגולן. היה זה כבר בשלב שבו נהדפו הכוחות הסוריים אל מחוץ לגולן, והחל שלב מתקפת הנגד אל "המובלעת" שבתוך שטחה של סוריה. הגדוד, שזכה לכינוי "כוח נתי", קיבל משימה בגזרה הדרומית של המובלעת ונע בפרישה רחבה אל מול השריון הסורי. שמחה תפקד כקמב"ץ וישב בנגמ"ש הפיקוד. במהלך ההסתערות, נפגע הנגמ"ש מפגז טנק סורי. למעט קצין אחד, כל שמונת אנשי הצוות בנגמ"ש נפגעו. שמחה נפצע באורח אנוש, ובמהלך הפינוי מת מפצעיו.
אשתו ושני ילדיו הרכים חזרו ארצה אחרי המלחמה, ומאז המשפחה כולה נמצאת בתהליך ארוך ומתמשך של התמודדות עם האובדן הקשה. 36 שנה חלפו מאז. הורינו כבר עברו מן העולם, ילדיו של שמחה בגרו ונהפכו להורים בעצמם, ועדיין, פעמיים בשנה, סמוך ליום הכיפורים וביום הזיכרון, אנחנו נפגשים בהר הרצל כדי להיזכר וכדי לקבל מעט ניחומים מהעובדה שחייו של שמחה נמשכים בדרך כלשהי, גם בהיותם של ילדיו ונכדיו, וגם בעצם קיומה של מדינת ישראל.
מאז נפילתו של אחי, נמנעה מאיתנו לחלוטין שמחת יום העצמאות. העלייה להר הרצל, המאמץ הפיזי והנפשי, מותירים אותנו סחוטים וחסרי כל יכולת לקחת חלק בשמחת החג. מי שהחליט על הצמדת יום הזיכרון ליום העצמאות רצה ליצור זיקה סמלית בין ה"מחיר" לתוצאה, שהיא מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. ואולם, המציאות היא שכלל הציבור אינו יוצר את הזיקה הזאת, וכבר במהלך יום הזיכרון הוא עוסק בעיקר בהכנות לקראת ה"זבח הגדול" שיתרחש ביום העצמאות. לעומת זאת, מהמשפחות השכולות נשללת הזכות לשמוח ביום העצמאות של מדינת ישראל, מדינה שלמען קיומה הקריבו את היקר מכול.
מן הראוי לשקול מחדש את הצמדתו של יום הזיכרון ליום העצמאות ולקבוע מועד נפרד לכל יום. כך יוכל הציבור הרחב להזדהות עם הנופלים ביום הזיכרון, במקום להיות טרוד בהכנות לחג, וכך יקבלו המשפחות השכולות אפשרות לחגוג את יום העצמאות.
הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי