מחוץ למסגרת

הבלטת הממד הטקסי. עבודה של ארז ישראלי ההצבעה על קרבה בין אמנות לטקס ואביזריו אינה חדשה. למעשה כבר בתחילת המאה העשרים חשפו מופעי מיצג את הנטייה של אמנים לטקסים דתיים. בעולם חילוני מודרני, שאחוז בתפישה ההיגליאנית של סוף האמנות, הטקס הדתי נחשב לא פעם כחסר תוחלת.

גם אשכול תערוכות היחיד המוצגות כעת במוזיאון תל אביב לאמנות במסגרת תצוגת המועמדים לפרס גוטסדינר לאמנות ישראלית נקשר לעיסוק זה. בתערוכה "אשפרה" של ארז ישראלי  בולט הממד הטקסי. ישראלי מתחבר לתימה מרכזית אצל האמן הגרמני יוזף בויס, שבעקבותיו גם  כמה אמנים ישראלים בשנות השבעים ניסו לכונן שפה המנכיחה אתוס רוחני שמאניסטי.

בכניסה לחלל התצוגה הציב ישראלי מעין פייטה משונה. בוויטרינת זכוכית ניצב ארנב מפוחלץ המחזיק בידיו מטה עשוי מברזל בנייה ובובה מוזהבת של בויס. כל אלה מרפררים למיצג המפורסם של בויס "איך להסביר תמונות לארנבת מתה" (דיסילדורף, 1965). וכך, על הקיר תלויה  כרזה המעוותת את שם המיצג המקורי וכתוב בה באנגלית: "איך להסביר תמונות לבויס מת" (יצירה זו מזכירה מאוד עבודה שיצר האמן יוסף צמח בשנת פטירתו של בויס). "רציתי לבחון ריטואלים של בויס", מסביר ישראלי, "ומשם גם יצאה תחושה של אובדן, שאין מי שיתקן את זה, שהשמאן מת".   

בטבור עבודתו של ישראלי ניצב אובייקט טקסי מהמציאות: שדה יציקות בטון בדמות ספרי תורה  (בעבר יצק האמן בבטון אובייקטים שונים, כמו זר פרחים בסגנון אלה שנוהגים להניח לפני קבר או אנדרטה). יציקות אלה, המזכירות גם טורסו בתנוחות גוף עדינות, מהדהדות תובנה הלכתית המייחסת לספר התורה זהות, ממש כמו לאדם חי. אלא שהספר הופך כאן ליציקה והרימונים שבראשו למבנים דקורטיביים ה"פורחים באוויר". אם כן, המחיצה שבין מיצב הארנבת לשדה ספרי התורה, המעבר ביניהם ויחסם של המיצבים זה לזה, מחברים בין יסודות של בנייה ומעמתים מטפורית בין האיקוני לאנ-איקוני.

חלונות למציאות

עבודות הווידיאו של נירה פרג, "שבת" ו"שמור בחיים", עוסקות בשני אקטים הנוגעים בטקס היהודי: השבת והקבורה. בכעין מחקר אנתרופולוגי מתעדת פרג מציאות. לדבריה, עבודות הווידיאו שהיא מציגה "עוסקות בשמירת הטריטוריה שרק בה אפשר לייצר את המנוחה".

ב"שבת" מתועדת סגירת השכונות החרדיות בירושלים וסביבותיה לקראת שבת. המחסומים הארעיים שמציבים תושבי השכונות מסמנים את הקבוע והבנאלי שחוזר על עצמו מידי שבוע והופכים בעבודה לסמנים של גבולות בין קודש לחול ובין אור לחושך.

ב"שמור בחיים" שלוש הקרנות וידיאו גדולות המתעדות את שיגרתו של מוסד הקבורה והסובב אותו כאקס-טריטוריה לא צפויה, כחלק ממערך החיים וכמתחם נדלנ"י. בבסיס העבודה תיעוד מנהג נפוץ שבו רוכשים אנשים את חלקת הקבר שלהם "עוד בחייהם", ומסמנים אותה במצבה עליה כתוב "שמור בחיים" או "מכור בחיים".

בין קודש לחול. "שבת", נירה פרג
בסדרת תצלומי הסטילס של המצבות הללו, המוצגת בתערוכה לצד עבודות הווידיאו, הופכים התצלומים למעין דיוקנאות מטפוריים, ובית הקברות הופך ל"בית החיים" כפשוטו. "מהר מאוד התחלתי ליצור ולהיות במצבים שחוזרים על עצמם, בשביל שתהיה לי היכולת לחקור אותם", אומר פרג, "פה ניסיתי להתחקות אחר אירוע וליצור אותו מחדש במוזיאון". (בהקשר למיקום בו צולמו העבודות - בית הקברות בהר המנוחות  בירושלים - נציין את צילומיו של  אביב נווה שצולמו באותו בית קברות מרכזי, ומוצגים כעת בתערוכה "סימנים של זהות" בגלריה חזי כהן).

העבודות של פרג אכן משמשות כחלונות סימבוליים למציאות, לא בריאליסטיות שלהן או בחילוץ ההוד מתוך החולין היומיומי, ואף לא בהשהיית מבט פשוטה, אלא בהצבעה על נקודות מעבר  רפרטיביות שבו הופך המעשה לריטואל וטקס. 

הליכה בעיר


רעש מהדהד וריח אלכוהול. מתוך העבודה של נעמה צבר תצוגתה של נעמה צבר מתייחסת לחיי הלילה שתל אביב בורכה בהם כל כך. הרעש המהדהד וריח האלכוהול מ"החיים" יובאו לחלל המוזיאון. "חלל התערוכה", היא מנמקת, "הוא בדיוק כמו המעבר בין החללים המוסיקליים לחללים הליליים, והוא כמו גם הליכה בעיר".

ואן גוך, ביצירתו המפורסמת משנת 1888 המתארת תפנים של בית קפה בלילה, עימת חום ביתי ואנושי (אור המנורות המרצדות והצבעים החמים) עם זרות (דמות בודדת במרכז ושאר דמויות מנותקות היושבות בבית הקפה). דומה כי הכמיהה למלאות ואינטימיות בחיי הלילה הציבוריים, כמו גם הצבעה על "חוסר", ניבטת גם אצל צבר. הבמה (ולא הגיטרה כמקובל) מושחתת באקט אקסטטי מתיש בסוף עבודת הווידיאו שלה, האלכוהול במיצב מתנדף מהבקבוקים ומעוות את צורת המדפים שעליהם הם עומדים, והרמקולים – קירות הסאונד שיצרה - מחייבים שיתוף פעולה מצד המבקר. הם  משמיעים פידבק של פריטת המבקר על המיתרים.

ניתוץ הבמה בעבודות הווידיאו של צבר מסמל גם את ניתוצו של הפדיסטל (הפדיסטל עלה גם בעבודה קודמת של האמנית, בה היא העמידה 24 מוזיקאים על מגברים). בהעדר הפדיסטל נעדר גם  אקט הביום של העבודה, ועניין זה מעלה הרהורים ביחס למרחב שבו היא מוצגת. המרחב של התחרות (פרס לאמן צעיר) שעומד בבסיס התערוכות הללו נדמה כמעין "כוכב נולד" של אמנות (בלא לטשטש כמובן את ההבדלים ביניהם), כאשר היוצרים הצעירים נדרשים להרשים את השופטים.

יתרה מכך: המושג אמנות, המחבר לכאורה בין המדיומים והשפות השונות שנעשה בהם שימוש כאן, אין בכוחו לייצר פלטפורמה שיפוטית אחת שתאפשר מדרג ראוי. בסיטואציה זו התחרות   נדמית כתחרות בין סנדלר לנגר או לחילופין בין משורר לסופר - "ולא קרב זה אל זה...". על כן רשימה זו התעתדה להינתק מההקשר הישיר והמיידי של התצוגה כשלב במסגרת תחרות, ולבכר צפייה וכריית אוזן הפתוחה לאפשרות של העבודות לייצר מרחבים פנימיים בד בבד עם פלישתם או חריגתם מאלה הקיימים, כולל המרחב הרעיוני שבמסגרתו הם מוצגים.

נירה פרג - "הר"; ארז ישראלי - "אשפרה"; נעמה צבר - "זיעה":  אשכול תערוכות שלב הגמר של המועמדים לפרס גוטסדינר לאמנות ישראלית, מוזיאון תל אביב לאמנות, אוצרת:אלן גינתון