בעזרת השֵמִים

                                             חיים בן יחיא חבשוש (מתוך: ויקיפדיה)

יוסף הלוי החשיב עצמו לפטריוט של הגזע השמי. האוריינטליסט הצרפתי יליד 1827, יהודי-טורקי במוצאו, השתתף באופן פעיל בדיון הסוער בדבר תכונותיהם של הגזעים האנושיים, שפרח באקדמיה הצרפתית במחצית השנייה של המאה ה-19. אך בעוד מלומדים נוצרים בצרפת האשימו את השמים ב"צחיחות" וב"חוסר יצירתיות", הלוי טען שהגזע שלו הוא "אחד מן הגזעים המוכשרים ביותר של האנושות". מתוך הערצה לכור מחצבתו המזרחי, הוא יזם מסעות מחקר אוריינטליסטיים באתיופיה ובתימן, שאותה הגדיר כ"מקלט השמיות הטהורה". בפרט, הוא קיווה למצוא שם כתובות חרוטות בשפה השבאית – שפתה של ממלכה עתיקה שהתקיימה בדרום ערב בימי קדם, ונכחדה במאה הראשונה לפנה"ס.

בדצמבר 1869 הגיע הלוי לצנעא שבתימן, בשליחות חברת "כל ישראל חברים" והאקדמיה הספרותית הצרפתית. באותה תקופה, תימן היתה עדיין בחלקה הגדול ארץ לא נודעת מבחינתם של מלומדים אירופים.

יוסף הלוי  (מתוך: ויקיפדיה)

אמנם, בשנות ה-60 של המאה ה-18 הגיעה לתימן משלחת של חוקרים פרוטסטנטים גרמנים ודנים, אבל רוב חבריה מתו מחום וממחלות, והדו"ח שהפיקה היה חלקי.

גורל דומה היה עלול ליפול בחלקו של הלוי, אלמלא התמזל מזלו ופגש איש יוצא דופן: יהודי תימני ושמו חיים בן יחיא חבשוש. חבשוש, אדם בעל סקרנות רבה וידע נרחב, היה חרש נחושת שעסק גם בקבלה מעשית. הוא היה מיומן בהעתקת כתובות שבאיות: כפי שכתב בספרו, הוא האמין באותה תקופה שכתובות אלה הן "שמות מלאכי השדים הקדמונים ומשרתי משרתיהם". הוא פנה אל הלוי והראה לו כמה כתובות שהעתיק. הלוי התרשם מאיכות ההעתקה, והציע לחבשוש ללוות אותו במסעו לעיר העתיקה מאְרִב. חבשוש השיב: "הנני מוכן ומזומן לכל אשר תצווה עליי". מלבד התמורה הכספית, הוא קיווה למצוא במדבר את צאצאי עשרת השבטים.

משיח השקר קם לתחיה
וכך יצאו לדרכם האוריינטליסט הצרפתי והחרש התימני שרגליו יחפות – שני יהודים מפינות שונות של העולם. הסכנה היתה גדולה: תחת שלטונו של המלך מוחסן אלשהארי צמא הדם, כל צעד לא נבון של שני היהודים היה עלול לעלות להם במאסר או במוות. חבשוש מרבה לספר על האימה שאחזה בו בזמן המסע, בעיקר כאשר מאות ילדים תימנים התקבצו סביב הנוסע הזר. כדי לא לעורר חשד, הלוי לבש על עצמו תחפושת וטען שהוא רב ירושלמי שאוסף צדקה בעד עניי עיר הקודש. חבשוש מספר כי "מתחתי השמלה עליו כאוהל על ראשו ועל גבו". הלוי התלונן שהוא מרגיש כמו חמור הנושא אוכף.

על כל פנים, לא תמיד התחפושת הועילה. במחוז ארחב נעצר הלוי על ידי המושל המקומי, בהאשמה שהוא אינו אלא משיח השקר שכר כחיל. שכר, מקובל שהכריז על עצמו כמשיח ב-1861, אמנם הוצא להורג בעריפת ראש אחרי שלוש שנים של פעילות משיחית, אבל היו שהאמינו שהוא "החזיר לעצמו את ראשו". רק במאמצים כבירים הצליח חבשוש לדאוג לשחרורו.

בהזדמנות אחרת הסתבך חבשוש עצמו. בחום השמש הוא שכב בצל חורבה כלשהי, ולפי עדותו "פתאום הקיצותי מצעקה איומה. פתחתי עיני והנה לפני איש גדול כמו החורבה כפוף עלי, כשפיו פעור, ודבורו מגמגם, וידיו פשוטות. חבשוש חשב שמדובר בשד ושאג "ארור אביך אתה השד, או מה שתהיה". האיש עצמו, שהיה בדואי מקומי, נבעת ונפל ארצה, וכשנרגע הסביר שחשב גם הוא מחשבה דומה: "דימיתי שאתה מן השדים, כי השדים שערם מרובה ואינם גרים אלא בחורבות", הסביר. הם התיידדו.

לעתים נשאר הלוי בכפר, וחבשוש נשלח לבדו לטפס על המצוקים ולהעתיק כתובות החרוטות על סלעים בלתי נגישים. "ואני תלוי בין שמים וארץ כמו נחש, לרשום בזכרוני מקצת הכתוב, אחר הייתי מעתיקו בעט וחוזר חלילה עד שגמרתי את הכול אחרי עמל קשה", כתב. הלוי, מצדו, ניחן בתאווה עזה לכתובות. חבשוש מספר כיצד פעם אחת, אחרי שראה כתובת במקום מסוים, הוא "שמח שמחה גדולה ומחא כף וצהל וקפץ ורקד וכרכר ופיזז".

140 שנים של שעמום
בין כתובת שבאית אחת למשנה, תיעדו השניים בחיוניות את חייהם של יהודי מזרח תימן הכפריים – מהמאכלים הנאכלים בחגיגות השידוך (דייסת גריסי חיטה וכבש) ועד למצוקתן של הנשים היהודיות הנאלצות לעבוד בזנות. בעיר נהם הם פגשו מלמד יהודי זקן, שלטענת חבשוש היה בן 140 שנה. "בגיל הזה עדיין היה רוב זקנו שחור, ושניו קבועות במקומן, וראייתו כתיקונה, אלא שכהו עיניו מעט ותנועתן הייתה אטית". חבשוש ביקש ממנו שיספר "על הנפלאות ועל המאורעות הגדולים שראה במשך חייו הארוכים". אלא שלאכזבתו, הזקן לא מצא שום אירוע ראוי לציון לספר עליו בכל 14 העשורים של חייו.

הוויכוח הגדול ביותר בין הלוי לחבשוש אירע במקום ושמו ואדי נג'ראן, שם התארחו אצל משפחה של יהודים מקומיים שהיתה מצויה במצב רוח עגום במיוחד. חבשוש התחזה ליידעוני, וכך נודע לו מה הסיבה לעצב: אחת מבנות המשפחה נכנסה להריון מחוץ לנישואין, אך אף אחד מהגברים במשפחה לא היה צעיר מספיק כדי לשחוט אותה – כפי שעשו לנערות אחרות במשפחה במצבים דומים. לכן, הגישה לו האם את הסכין והתחננה שיעשה זאת. חבשוש, שהיה עירוני והזדעזע עמוקות מהמנהג, ביקש לפתור את הבעיה באמצעות הפלה, שאותה יגרום על ידי צמחים שהכיר. אלא שכאשר שמע הלוי על כוונתו, הוא החל לקלל אותו בזעם, בטענה שהוא בור ואינו מודע לקדושת חיי העובר.

בלית ברירה, הציע חבשוש לשאת את הנערה לאשה. אלא שגם הצעה זו נדחתה בזעם על ידי הלוי. "עכשיו אתה רוצה להכניס אותי אל עניינים אחרים", אמר לו ברגישות מופלגת, ואף איים שאם חבשוש לא יחזור בו "אני לא אחשוך לגנות אתכם, אנשי תימן, בספרי אשר אכתוב". חבשוש מעיד כי "כמה בזיונות וקללות שמעתי ממנו עד שהתביישתי מאוד". לפי דרישתו של הלוי, הם עזבו את המקום והבטיחו לחזור ולעזור לנערה לאחר זמן מה. אך הם לא חזרו לשם מעולם.

עוד הרפתקאות רבות הזדמנו לשני הנוסעים. פעם אחת זחל נחש מתחת לשמיכתו של חבשוש; פעם אחרת תפס אותו נער בדואי והתכוון לקחת אותו לעבד. הלוי מצדו, אף שלא היה רב אלא פרופסור, התבקש פעמים אחדים לפשר במחלוקות הלכתיות שהתגלעו בין היהודים, למשל בנושא שיערן המסולסל של הנשים.

הזיכרון הקצר של הלוי
אחרי שהגיעו לעיר מאְרִב, פנו השניים חזרה ושבו לצנעא. הלוי הפליג לפאריס, וב-1872 פירסם את "המחקרים השבאיים" בכתב העת Journal asiatique – פרסום שהפך לאבן היסוד של מחקר האפיגרפיה השמית. בזכות חבשוש, היו בידיו העתקים של 600 כתובות. אך כמו נוסעים אירופים אחרים במאה ה-19, המלומד הצרפתי התכחש לשותפו התימני, שרק בזכותו ניצל ממוות והשלים בהצלחה את משימתו. בתיאור המסע שלו, הוא טען שהיה לבדו לכל אורך המסע, והזכיר את חבשוש רק פעם אחת בדרך אגב. ככל הנראה, הוא גם הפר את הבטחתו להשתדל למען יהודי תימן עם שובו לפאריס. חבשוש היה לאחד ממנהיגי היהודים התימנים, והתפרסם בין השאר בזכות האגרת ששלח לסיר משה מונטיפיורי כדי לבקש את עזרתו – אגרת שאותה כתב בכתב שבאי.

למרבה המזל, בערוב ימיו כתב חבשוש עצמו את זכרונותיו, שבהם סיפר בפירוט על מסעותיו. כתיבתו מעניינת, עשירה ומצטיינת בהומור רב. ספרו הוא אחת התעודות העשירות והמעניינות ביותר בדבר יהודי תימן. כתב היד - שעמודיו הראשונים נכתבו בעברית, והמשכו בערבית תימנית - נרכש על ידי המו"ל והאספן זלמן שוקן, ויצא לאור ב-1939 בתרגום על ידי המלומד שלמה דב גויטיין, תחת הכותרת "מסעות חבשוש". הלוי התקדם בשורות האקדמיה הצרפתית, וייסד את כתב העת Revue Semitique. הוא היה מהיהודים הראשונים במערב אירופה שהצטרפו ל"חיבת ציון", ופירסם מאמרים ב"המגיד" ו"הלבנון". הוא גם נחשב לאחד מחלוצי החייאתה של הלשון העברית.