בנפול אויבך

מגילת אסתר מוציאה מיהודים וישראלים רבים קולות של אי נוחות. האפשרות שאנו שמחים בפורים בגלל מפלתם של שונאינו והריגתם קשה לרבים. דוגמה לכך הם דבריו של יוסי שריד ב-ynet, שהשיב לשאלה "איזה סיפור תנ"כי אתה הכי לא אוהב" במילים: "את מגילת אסתר אני הכי שונא. עד היום לא הצלחתי להבין למה שמחה ליהודים חייבת להיות כרוכה בפוגרום לגויים".

מייצג את האבסורד. מחמוד אחמדינג'אד (פלאש 90)
מבחינה זו, דווקא טהרנות היתר, המנסה להסתיר את הממד המלחמתי שיש ברע בעולם שלנו, מעקרת את היכולת להבחין בין הטוב לרע. אם כל הפעלת כוח היא דבר מגונה, אסור היה להילחם גם בנאצים ועוזריהם – והרי אפילו פציפיסט קיצוני כאלברט איינשטיין הסכים שיש להילחם בנאצים מתוך הבנה שקיומם מונע מערכיו להתגשם. מרחב מחשבתי המתעלם מממד הרשע שקיים בעולם הוא מתכון בטוח להשתלטותם של כל הנבלים על חיינו, שכן אין למתנגדיהם לגיטימציה להגן על עצמם ולהילחם למען ערכי החירות והצדק. כמו שאברהם לינקולן יצא למלחמה לשחרור העבדים באמריקה ועל כן נחשב עד היום לאחד הנשיאים הגדולים בתולדות האומה האמריקאית, כך גם למרדכי ואסתר בשושן הבירה היה מותר לצאת להגנת עמם - גם אם משמעות הדבר היא הרג של אויבים רבים. באותו אופן היה מותר גם למשה רבנו להכות את המצרי שהכה איש עברי (ספר שמות) - גם במצרים העתיקה שררה מציאות של השמדת יהודים.   עמדה זו, שהיא אופנתית בקרב רבים המסתייגים מהפנים המדממות של המגילה ומסיפורים דומים אחרים שמופיעים בתנ"ך, מתעלמת כמובן מהעובדה הפשוטה שאותם גויים שבהם ערכנו "פוגרום" שאפו לפני כן להשמיד את עם ישראל (ותרשו לי לצטט את המן, שכתב לכל עמי ממלכת פרס כי יש "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים טף ונשים ביום אחד"!). לפי אותו היגיון, עוד אלפיים שנה יעקמו יהודים את האף על חג שייצג את העובדה שמדינת ישראל הפציצה את הכורים באירן והרגה על הדרך לוחמים במשמרות המהפכה האירניים. אני כבר יכול לדמיין כיצד יגידו אותם ישראלים שהם לא מבינים איך אנו חוגגים במשך דורות את העובדה שערכנו פוגרום בכמה פרסים. כמובן שמעקמי האף העתידיים הללו יתעלמו באופן אלגנטי מפנינים לשוניות כגון "מחיקת מדינת ישראל", "ריסוק הישות הציונית" ועוד, שהפכו שגורות בפיהם של אותם פרסים מסכנים שהרגנו. לעתים, מרוב רצון ושאיפת שלום, אנו שוכחים שיש דבר כזה מאבק צודק ושהשמחה על נפילת הרשע בעולם היא חלק מהפנמת משמעות הטוב.

"ויך את המצרי" (ציור צ'רלס פוסטר)
אלימות כערך חיובי

אבותינו היו הראשונים שקבעו כי "בנפול אויבך אל תשמח", אך אמירתם זו לא כללה התכחשות לתחושת השמחה הטבעית על ההצלה ממוות, אלא תיעול של השמחה להודיה על החיים. כלומר, בפורים - כמו בחג הפסח וכמו בחנוכה - עיקר השמחה היא על החירות או על ההצלה הפיזית, ולא על מותם של יריבנו. השמחה על התגברות הטוב היא העיקר בפורים והיא החשובה לנו גם כיום מבחינה חינוכית, ובגללה פורים חשוב כל כך.
 

לצערי, רבים מנציגי המחשבה הליברלית המודרנית מפחדים מהמורכבות הזו. קשה לעכל את העובדה שלעתים אלימות היא ערך חיובי שמכונן את התרבות, ולא מנוגד לה. אלא שמי שבשם הקושי הזה מעקר את יכולתנו להילחם מרסק בהכרח את הבסיס הליברלי שעליו הוא יושב, כיוון שהוא מונע מהדמוקרטיות להגן על עצמן מפני רודנים ודיקטטורים מושחתים, שערכים אף פעם לא היו נר לרגליהם. כך נוצר האבסורד שאנשים כמו מחמוד אחמדינג'אד מסוגלים להגיע לוועידת זכויות האדם ולדבר שם על ערכים שהם אינם מממשים בעצמם, וכל מה שנותר לנציגי המערב לעשות זה לעזוב את החדר בזעם.
 
הכותב הוא עורך וכתב בעיתון "מקור ראשון"

בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי