ויקרא שמו בישראל

השמות הפרטיים נגזרים בתרבויות רבות משמות עצם, שמות תואר ופעלים ולכן יש להם משמעות. לעיתים משמעותם של שמות עתיקים אינה מובנת עוד, משום שהוסבה משפה זרה או עתיקה. למשל מקור השם אליזבת הוא בעברית (אלישבע), ופיטר מקורו בלטינית (פטרוס) ומשמעותו סלע.

למרות ששמות בעלי משמעות מופיעים בתרבויות שונות, תופעת מדרש השם ייחודית לתרבות היהודית והיא מופיעה בצורה נרחבת במקרא ובספרות חז"ל. מדרש השם דורש את השם מתוך מצלול, שורש או אסוציאציה. לעיתים הוא מתאר את נסיבות הלידה, כמו אצל שת: "וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן", (בראשית ד, 25), או אצל ישמעאל: "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ" (בראשית טז, 11. לעיתים מדרש השם אף מסביר את המאורעות העתידים לבוא על נושא השם ואת התנהגותו, כמו במקרה של נח: "וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ נֹחַ, לֵאמֹר:  זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ, וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ, מִן-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה' ". (בראשית ה, 29) או נבל הכרמלי: "אַל-נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת-לִבּוֹ אֶל-אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל-נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן-הוּא-נָבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה עִמּוֹ" (שמואל א, כה, 25).

ספונטני ולא מודע
תופעת מדרש השם לא משה מן השפה העברית אף בימינו. גם היום אנו מבינים את משמעות שמות קדמונינו ואפשר למצוא הרבה זוגות צעירים מתחבטים במתן שמות לא רק על פי משמעותם אלא גם על פי צליליהם. לדוגמה, שמענו אמא לעתיד שהתחבטה במתן השם "תמר" מכיוון שהוא מזכיר לה את המילים מר ותמרורים. אותה אם שמה לב למצלול השם ולאו דוקא למשמעותו – פרי מתוק – ולמעשה יצרה מדרש שם ספונטני ולא לגמרי מודע.

ביצירות ספרותיות הדמויות מזוהות באמצעות שמותיהן, ובאמנות הן מזוהות עלי ידי חפץ, תנוחת גוף או תווי פנים. החפץ מאפיין בדרך כלל דמויות מתוך מיתוסים מוכרים והוא מהווה תזכורת לסצינה החשובה ביותר בחיי הדמות. חפץ זה מכונה אטריבוט (תכונה, או מאפיין באנגלית). כך למשל את משה נוכל לזהות באמצעות לוחות הברית, את רות בעזרת לקט שיבולים ואת מרים באמצעות התוף.

משה, א.מ ליליין, תנ"ך מאויר, 1908

האמנות עושה שימוש מעניין באטריבוטים מעולמות שונים כדי ליצור מדרשי שם ולהעביר מסרים מורכבים על אופיין של הדמויות. בציורו של אפרים משה ליליין "משה", נמצא שילוב בין האטריבוט המאפיין את משה, לוחות הברית, לתווי פניו של הרצל. ליליין מוסר באמצעים חזותיים, כי הרצל שווה בגדולתו למשה וכי הוא המושיע של העם היהודי בעת החדשה.

ואכן, שני המנהיגים הובילו את עם ישראל לארצו ובשני המקרים המנהיגים לא זכו להתיישב בארץ המובטחת.  באופן דומה עושה המקרא "מדרש שם" לבעז, אחד מגיבוריה של מגילת רות: נדמה כאילו שם זה נבחר בכוונה תחילה לתאר את דמות הגואל של רות ונעמי ואביו הקדום של דוד המלך, כיוון שהוא נזכר במקום נוסף במקרא, כשמו של אחד מן העמודים בפתח האולם בבית המקדש (מלכים א, ז, 21).  החיבור הדרשני שיוצר המקרא בין העמוד הניצב בפתח הקודש לבין האדם ממגילת רות מכוון להבנה מסוימת על תפקידו של האיש בעז בחייה של רות ובחייו של העם היהודי.

דוגמה אחרת מן העת העתיקה, היא ציור הקיר של נוח בתיבה, שמתאר את רגע שבו הוא קיבל את עלה הזית מן היונה. הציור הוא מן הקטקומבות ברומא המתוארכות למן המאה השנייה ואילך. זוהי האמנות הנוצרית הקדומה ביותר והיא נוצרה כשהדת הנוצרית היתה עדיין דת מחתרתית ואסורה באימפריה הרומית.

נח, קטקומבה, רומא

היונה בציור זה היא אטריבוט של נוח ומייצגת את סיפור המבול. לולא היונה לא היינו מזהים את הדמות כנוח משום שהתיבה קטנה, אין בה חיות ואין מאפיינים אחרים מסיפור המבול. ולמרות האפיון הברור של היונה נראה שיש כאן אטריבוט כפול ורמז לסצינה מן האמנות הנוצרית –  הטבילה של ישו. בסצינה זו מופיעה רוח אלוהים שצלחה על ישו בעת הטבילה בדמות יונה.

 רגע הופעת היונה הוא רגע הישועה וקבלת הדת החדשה ועל פי הדת הנוצרית נוח בתיבה כמו נטבל לנצרות והוא פרהפיגורציה – דמות מקראית המהווה אב טיפוס למאורע מחיי ישו – לישו הנטבל. בציורי הקטקומבות נוח מופיע בתנוחת תפילה המכונה אורנט – ידיים פשוטות לצדדים כלפי מעלה וכפות הידיים פרושות לפנים. תנוחה זו היתה מקובלת באמנות נוצרית עתיקה בסצינות של ישועה אלוהית של המאמין והיא מופיעה גם באמנות נוצרית מאוחרת יותר בסצינת הטבילה. אם אכן ציור נוח מרמז בכלל על ישו מדוע לא לצייר את ישו עצמו? מדוע להשתמש במדרש שם אומנותי? כאמור באותו זמן הייתה הנצרות דת מחתרתית והדרך היחידה של המאייר לומר את אשר על ליבו הוא דרך מדרש השם והרמז.

חתרנות ניתן למצוא גם במדרשי שם טקסטואליים, כבר במקרא עצמו. מדרש השם "הרשמי" של יעקב מוכר לכולנו: "וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (בראשית כה, 25). מעטים מאיתנו שמים לב לכך שליעקב יש עוד מדרש שם המתגלה מאוחר יותר בסיפור. לאחר שרואה עשו כי יעקב גזל ממנו במרמה את ברכת אביו הוא זועק זעקה מרה: "וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי" (בראשית כז, 36). עשו יוצר מדרש שם כאשר הוא מחבר בין השם הפרטי של אחיו לפועל "לעקב", אשר מובנו מרמה ובגידה. במובן זה של השם "יקב" משתמש גם הנביא ירמיהו בתארו את חטאי ישראל: "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ" (ירמיה ט, 3).

מדרשי השם, אם כן,  אינם רק מפרשים את השם אלא גם נותנים משמעות לבעליו. "מדרש השם" שיצר ליליין וחיבר בין משה והרצל, המדרש האמנותי המחבר בין נח וישו או המדרש הפנים-מקראי שמדגיש את מובן הרמאות והבגידה בשמו של יעקב באים ללמדנו משהו לא רק על השם  אלא בעיקר על נושאהו: תפקידו בחיי העם, הרעיונות המנחים אותו ומהלך חייו העתידי .