עשוּ להם רב

לפני כשבועיים הורה השר לשירותי דת, יעקב מרגי (ש"ס), למועצה המקומית שוהם להקים בתחומה מועצה דתית. לכאורה מדובר במימוש אחריותו של הממשל בישראל לספק לאזרחיו שירותי דת, אולם אנשי שוהם חשבו אחרת, ויצאו למאבק. תושבי המועצה המקומית, המונה כעשרים אלף איש, החלו להחתים עצומה הקוראת לביטול המהלך, והציגו את הרב דוד סתיו, רבה של שוהם (שהוא גם יושב ראש ארגון רבני צהר, דובר ארגון ישיבות ההסדר ועד לאחרונה מראשי ישיבת ההסדר בפתח תקווה), כמי שמספק להם את כל שירותי הדת שהם צריכים. ביום רביעי שעבר הוכרז נצחונם: בפגישה בין ראש המועצה גיל ליבנה לשר מרגי הוחלט על ביטול הכוונה להקמת מועצה דתית, והשקט חזר לשרור בשוהם.

בלי מינויים מלמעלה. הרב דוד סתיו (משמאל)

אבל מה בעצם רע במועצה דתית? בידיעות שפורסמו בעניין (למשל באתר "הארץ" ) הודגש הצד הבזבזני של המהלך: מועצה דתית פירושה מיליוני שקלים בשנה, אשר חלקים גדולים מהם יועברו כמשכורות לפונקציונרים למיניהם, מן הסתם מקורביו של השר מרגי. אלא שהסיפור כאן הוא הרבה יותר משמעותי מעוד ידיעה על חלוקת ג'ובים. למעשה, בין המתנגדים הנחרצים ביותר לתוכנית השר לשירותי דת היו חסידיו, חובשי הכיפה והחילוניים, של הרב סתיו, שמועצה דתית בשוהם היתה מגבילה מאוד, אם לא ממש מונעת, את עבודתו כרב.

כדי להבין כיצד מועצה דתית יכולה דווקא לפגוע ברב קהילה יש להבין כיצד בנוי, על פי חוקי המדינה, מערך הרבנות העירונית בישראל. את הרבנות הראשית הקים כידוע הראי"ה קוק, והוא גם זה שקבע כיצד ימונו ויתנהלו רבנים מקומיים. הרב, שרצה שהרבנים יהיו משוחררים מלחצים שונים מקרב חברי קהילותיהם ושהמורא היחיד שיוטל עליהם יהיה יראת שמיים, קבע שהרבנים ייבחרו על ידי מועצות שכוללות רוב של רבנים, שהם ימונו לכל החיים, ושאת משכורותיהם הם יקבלו מהמדינה.

מכאן נגזר שלקהילה הכפופה לרב אין למעשה כל יכולת להשפיע על איוש התפקיד או על אופי ביצועו. ומכיוון שלא רק כלפי שמיא נושאים רבנים את עיניהם, מינוי הרבנים נגוע בשיקולים פוליטיים-קואליציונים, ויוצא שבמדינת ישראל כיום מרבית הרבנים העירוניים הם חרדים, ובכך חסרי יכולת (או אף רצון) לספק את צרכי הדת של מרבית חברי קהילותיהם.

שפה זרה
כפי שכותב על כך בצורה מלומדת מאוד הרב ד"ר אבי קדיש בגליון "דעות" האחרון (טבת תש"ע), לרבני הערים כוח רב: הם שולטים במערך הכשרות המקומי, ממנים את רבני בתי הכנסת המקומיים, עורכים את רישומי הנישואין והגירושין, ועוד. ממילא הם גם הסמכות היהודית העליונה במקום, ובודאי שרגליו של הרב סתיו היו נדחקות ממקומן אם וכאשר היה השר מרגי ממנה רב מטעם המדינה (ומטעמו).

אך העניין מהותי יותר מאשר מאבקי כוחות פנים-אורתודוקסיים. כפי שכותב הרב קדיש, משום שהרבנים המקומיים חולשים על כל תקציבי ומינויי הדת המקומיים, ביכולתם למעשה לנסות לאכוף קו תורני אחיד על מחוזם. ומכיוון שרבנים אלה הם כאמור על פי רוב חרדים, חזקה על קו זה שיהיה במרבית המקרים זר ואף מנוכר לאופי הקהילה המקומית. במקרה כזה סביר שחברי הקהילה יסתפקו במגע המינימלי ההכרחי עם הרבנות בעירם, ואף אם רצונם הוא להתקרב אל מסורת אבותיהם לא יעשו זאת, מכיוון שנציגיה המקומיים מדברים בשפה שזרה להם לחלוטין. אין זה מקרה שהרב סתיו אהוד כל כך גם על אנשי שוהם החילוניים: מכיוון שאינו מינוי "מלמעלה", ומכיוון שהעניין חשוב לו, הוא מנסה בצורה מודעת לקרב את הלבבות, ודאי תוך גישה סובלנית ופשרות בלתי נמנעות.

הבעיה המשמעותית שטמונה במבנה הנוכחי של הרבנות הינה אם כן לא הבזבזנות התקציבית, אלא חוסר היכולת שלה לענות על צרכיהם הדתיים האמיתיים של הקהילות החילוניות: מכיוון שהיהדות עבורם נמדדת רק בקיום מצוות, אין לרוב הרבנים רצון אמיתי לקרב את הציבור למסורת. מכיוון שהם ממילא ממונים לכל החיים, ונותנים דין וחשבון לא לציבור עליו הם מופקדים אלא לרבנים ולעסקנים שבזכותם קיבלו את המינוי, אין להם גם צורך אמיתי לעשות זאת.

מה שמתקבל הוא במקרה הטוב "שלום קר" בין הקהילה המקומית לרבהּ, ובמקרה הרע מאבקים קטנים ומתסכלים על שירותי דת שאמורים להיות מובנים מאליהם. בכל מקרה אין כאן העשרה אמיתית של חיי הציבור מבחינה דתית, ובוודאי שלא קירוב של אזרחי המדינה היהודים למורשתם. את הלקונה הפולחנית ממלאות דווקא התנועות הקונסרבטיבית והרפורמית, שלא כפופות לרבנות הראשית, ושכן אכפת להן, כמו לרב סתיו, להסביר את פניהן ולפתוח את שעריהן לציבור הרחב. כך מה שהתחיל כציור אידיאלי של הרב קוק הפך, על פי מידת מרבית הרבנים החרדים שקטנה ממידותיו עשרות מונים, למציאות אפורה ומאכזבת מאוד.