הוראה לדורות

ראשון
"וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם... וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר "מִי אֵלֶּה?"

שני
ברך אותי, סבא. שים עלי יד מחורצת מצער ומשנים, התנשא עלי בקומה נמוכה, בגוף נחלש, במגע נרעד; ובעוד אני מרכין ראש ומשפיל מבט מול כל מה שהינך, מולך ומול כל הסבים והסבתות שהיו מאז ומעולם - ברך אותי.

בגוף נחלש - ברך אותי (צילום: פלאש 90)

שלישי
קיר אחד, ארבע תמונות. ילד יהודי בשחור לבן, מבט תם מתחת לכובע קסקט ומצידיו שתי פאות מסתלסלות. בצדו צעירה שזופה, חיוך בוהק מבעד לצבעים הדוהים, נשענת על גדר המעבורת לנוכח פסל החירות. בתמונה השלישית צעיר חסון וזקוף, שולח חצי חיוך נבוך אל המצלמה מעל כותפות קורס אדומות. ברביעית - ילדה זהובת שיער מטייל לבדה במשעול מדבר.

כמה קרה לנו בארבעה דורות.

רביעי
אנחנו משתנים. העם היהודי משתנה. האם זה טוב? האם זה רע? האם יש דרך לאמוד את מה שמתרחש בנו? האם יש דרך לשפוט? ומה זה משנה, בכלל?

חמישי
שבע עשרה שנים חי יעקב בחסות בנו בארץ מצרים. אך כשיוסף מביא את בניו אל אביו, למען יברכם לפני מותו, הוא אינו מזהה אותם. יעקב מביט בדור הבא בהשתאות - מי הילדים האלה? האם להם פיללתי? האם אליהם אוכל להעביר את ברכת האלוהים; הברכה שגירשה מפניה את ישמעאל, שהציתה מלחמת נצח בין יעקב לעשו, ששלחה את יוסף לגלות והמיטה על אחיו חרפת עולם?

"מי אלה?" הוא שואל לנוכח שני הנסיכים המצריים הצעירים. ויוסף עונה "בָּנַי הֵם, אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה". אלה הם בני, ממשיכי דרכי. ברך אותם.

וַיֹּאמַר "קָחֶם נָא אֵלַי, וַאֲבָרְכֵם".

שישי
הילדים שלנו. כל כך דומים לנו. כל כך שונים. האם נשכיל לראות מבעד למה שמתחדש מתוכם, לזהות קווים שהטבענו בהם - אותם קווים שהטביעו בנו הורינו? האם נדע להאמין בהם, בשאיפותיהם? בערכים שהם מאמצים לעצמם? האם נעניק להם את ברכתנו?

שביעי
ואולי להאמין בהם - זו הברכה עצמה.

 

מפטיר
כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו.

(הרב שלמה קרליבך)

אלי ויסברט
*
לקריאת מדור "עליות" פרשתויגש
לקריאת מדור "עליות" פרשת מקץ
לתגובות: editor@bac.org.il

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 8