מספרי מוות

תאונות הדרכים בישראל הן מכת מדינה, נראה שעל כך אין מחלוקת. בצער ניתן לקבוע שכמעט בכל יום נהרג אדם בתאונה ועשרות אחרים נפצעים פציעות שימשיכו ללוות אותם לאורך חייהם. משום כך ראוי שהמאבק ברעה החולה הזו יהיה פרויקט לאומי; טוב שהממשלה עוסקת בכך ושישנן רשות ארצית למאבק בתאונות הדרכים ועמותות כמו "אור ירוק". אלא שלעיתים נראה כי הקושי הגדול להתמודד עם הבעיה גורם להתעסקות בפרטים שוליים, שבהם ניתן להראות שיפור, במקום בתאונות הדרכים עצמן. דוגמא לעיסוק כזה הוא הקמפיין הנוכחי נגד הנהיגה הפרועה בארץ, הכולל את המשפט "הממשלה קבעה רף עליון של 375 הרוגים בתאונות דרכים השנה".

לדעתי, מדובר בקביעה בעייתית ומרגיזה שאסור לנו כחברה להשלים איתה. ראשית, מאין שאב מישהו את העוז לקבל את המציאות שבה נהרג אפילו אדם אחד? נכון, מבחינה ריאלית יש להניח שאנשים עלולים להיהרג בכביש. עם זאת, הכרזה שממנה משתמע שעד לרף מסוים אנו יכולים לחיות בשלום עם המוות תאונות הדרכים יש בה מעין לגיטימציה, כאילו 374 הרוגים בכבישים הם מציאות מוצלחת. עמדה כזו, שיש בה (ואפילו שלא ביודעין) השלמה עם תאונות הדרכים, גרועה לדעתי ממציאות בה לא נלחמים כלל בבעיה. ברגע שרשויות המדינה מאפשרות לגיטימציה, ולו חלקית, למציאות רעה, הן פותחות פתח לאזרח הקטן להמשיך לנהוג בפראות - שהרי אפילו המדינה עצמה לא סגרה לגמרי את הפתח בפני תאונות הדרכים. כלל חינוכי ידוע קובע כי כדי למגר תופעה חברתית שלילית יש לשלול אותה לחלוטין ולא לתת לה שום לגיטימציה. ברור אמנם שגם במציאות של שלילה מוחלטת תמיד יהיו חריגות, אבל יש הבדל בין חריגות שמתרחשות למרות מאבק נחוש לבין חריגות שמתקיימות בעולם שמגלה כלפיהן הבנה.

סטטיסטיקה - לא לכולם
אלא שזו לא הבעיה היחידה בהכרזה הזו. ההיצמדות למספר כלשהו הופכת את העמידה ברף לחזות הכל. כלומר, במקום להילחם בתאונות הדרכים עצמן עלולות הרשויות להילחם בסטטיסטיקה. תמיד קל יותר לשחק בנתונים מאשר להשיג תוצאות במציאות. אחת הדוגמאות לכך בסוגיה שלנו היא ההתעלמות מנפגעי תאונות דרכים שמתו יותר מ-30 יום אחרי הפגיעה. לדברי המדען הראשי של הרשות לבטיחות בדרכים פרופ' דוד שנער (דבריו פורסמו בכלכליסט ב-10.07.09), בשנה האחרונה התקבלה החלטה כי נפגע בתאונה שימות לאחר יותר מ-30 יום מיום התאונה לא ייכנס לסטטיסטיקה וייחשב כאילו מת מסיבוכים רפואיים אחרים - זאת בניגוד לעבר, אז נכללו בסטטיסטיקת ההרוגים גם אזרחים שנפטרו חודשים רבים לאחר התרחשות התאונה.

צילום: פלאש 90

ההסבר שניתן לשינוי הוא שכך נמדד מספר ההרוגים במדינות מתקדמות, אלא שברור לכל שהשיטה החדשה עלולה לצמצם את מספר ההרוגים שאכן נפטרו כתוצאה מפגיע בתאונה וזאת מבלי שתרבות הנהיגה בארץ תשתנה ושכבישי ישראל יהפכו למקום בטוח יותר. דרך נוספת שנוקטת המדינה להקטין את מספר ההרוגים בארץ היא לכלול בסטטיסטיקה רק את אזרחי המדינה. לפי ההיגיון הזה, תייר או פלסטיני ללא תעודת זהות ישראלית שייהרגו בתאונת דרכים לא ייכנסו למניין ההרוגים. שתי הדוגמאות גם יחד ממחישות את הבעייתיות שבקביעת מספר מקסימום לכמות ההרוגים בתאונות הדרכים בארץ - ההיצמדות אל המספר מביאה ליצירת מציאות וירטואלית לא אמיתית.

עם זאת, משרד התחבורה לא לבד - תרבות שינוי המספרים והתאמתם לתחזיות הצפויות מאפיינת לעיתים את משרדי הממשלה בארץ, ואחד התחומים שבהם שיטה זו הפכה לאמנות הוא החינוך. כולנו מכירים את הדרכים שבהן בתי ספר מעלים באופן מלאכותי את ציוני בחינות המיצב על ידי שליחת התלמידים החלשים לבתיהם ביום המבחן, וכיצד בתי ספר יוקרתיים מנשירים תלמידים חלשים כדי לא לפגוע בממוצע הבגרות שלהם. אלא שבתאונות דרכים (כמו גם בחינוך) מדובר בחיי אדם, ולכן משחקים סטטיסטיים אינם מקרבים אותנו למטרה המבוקשת. ברשעות ניתן לומר שהצלחה מספרית היא אחת הדרכים הכי יצירתיות להראות הישגים בתחום מסוים במסגרת התקציב הנוכחי שהוקצב לתחום; במקום להיאבק עם האוצר כדי להשיג תקציב למלחמה אמיתית בתאונות הדרכים (שדורשת כמובן הרבה מאד כסף לחינוך, לשוטרים ולאכיפה), קל יותר להראות הצלחה מדומה. זה מצטלם טוב, זה מציג חשיבה ורצינות וזה טוב גם בתשדירי הבחירות. אלא שצילומים יפים ומספרים במצגות powerpoint אינם הדרך לפתור את בעיית תאונת הדרכים בישראל.

 בנושא כאוב כמו תאונות הדרכים אין להסתפק רק בביקורת. באותה מידה חשוב גם להציג את האלטרנטיבה הנכונה. מבחינה זו נראה שרק מערכה חינוכית גדולה, שתחזיר את האחריות לאזרח הקטן, יכולה באמת להוריד את רף התאונות במדינה בצורה דרסטית. רק כשהנהג ירגיש אחריות למעשיו, רק כשיבין שנסיעה לא זהירה או עבירה על חוקי הנהיגה פוגעת בו וביקרים לו ביותר, יתחולל שינוי אמיתי בתחום. לשם כך יש להקצות לבתי ספר תקציב גדול המוקדש לנושא, וכן לפעול נמרצות לחינוך כלל האוכלוסייה דרך דמויות בעלות השפעה (ידוענים, אנשי רוח ודת). בנוסף, החזרת האחריות לאזרח צריכה לכלול גם שינוי משמעותי בתחום הענישה.

רק שכל העצות הללו עולות כסף, וכסף רב. לכן על הממשלה ומעצבי דעת הקהל בארץ להחליט האם הם רוצים באמת לשנות את החברה בישראל, או שהם מסתפקים בסיסמאות יפות בתקשורת. שהרי ללא שינוי אמיתי בתפיסה ולקיחת אחריות אישית גם לא נראה שינוי אמיתי בתרבות הכביש שלנו, אלא רק במספרים המהונדסים של העמותות השונות.

הכותב הוא עורך וכתב בעיתון "מקור ראשון"
לתגובות: editor@bac.org.il 

Model.Data.ShopItem : 0 8