האם כך כתוב בתנ"ך

חוג המקרא הפרלמנטרי, שמפגשיו חודשו לאחרונה בכנסת ביוזמתו של יושב הראש רובי ריבלין, אינו המצאה חדשה: הוא נוסד לראשונה בשנות החמישים, על ידי ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון. אולם מול דיווחים על העניין המחודש שמגלים נבחרי העם בתנ"ך ובמדרש (או לפחות העניין שהיו"ר מנסה לעורר בהם), עלתה השבוע לכותרות דווקא תגובתו של מזכיר סיעת ש"ס בכנסת, צבי יעקובזון. לדעתו של יעקובזון, שהובעה במכתב מחאה ששלח לריבלין, אסור לפרופסורים חילוניים או בעלי גישה ביקורתית ללמד תורה ותנ"ך. עמדה זו, המשותפת לאנשים דתיים רבים, גורסת שרק לאדם המתייחס אל הקנון היהודי בחרדת קודש מותר ללמד אותו. קשה לאדם שגדל על ההכרה שכל אות במקרא היא דברי אלוקים חיים להפגש עם אינטלקטואלים ואנשי מחקר המתייחסים לתנ"ך כאילו היה ספר אנושי, כמו האילידאה והאודיסאה או עלילות גלגמש.

מחדש, לא ממציא. ריבלין (צילום: פלאש 90)

לפי גישה זו (שיש לה גם מקורות בחז"ל), אסור לגויים – נוצרים, מוסלמים או בעלי כל אמונה אחרת - ללמוד או אפילו לגעת בתנ"ך. שהרי רק לקבוצה מצומצמת של נבחרים מוארים וטהורים מוקנית הפריבילגיה לקרוא את דברי בורא עולם לאדם ולפרשם. ביסוד ההתנגדות הזו יש כמובן פחד ממפגש עם אפשרויות פרשנות אחרות התובעות התמודדות עמוקה וקשה. עוד עלול להתברר שכופר יכול לשאול שאלות של טעם ושלנוצרי, רחמנא לצלן, יש גם שכל בראש ולא רק שנאת יהודים. מבחינה זו אנשים דתיים רבים מעדיפים עולם בור על פני עולם משכיל וכפרני.

הפוליטרוקים ממשיכים להשתיק
מבחינות רבות, זו הגישה זו שעומדת ביסוד הזדעקותו של יעקובזון על חידוש החוג לתנ"ך בכנסת. שכן השיעורים בחוג אמורים להיות מועברים על ידי אנשים שלא קיבלו לפני כן את ההכשר שלו ושל חבריו. אלא שהרמב"ם, לפני כשמונה מאות שנה, חשב אחרת ביחס ללימוד התנ"ך בקרב הנוצרים והמוסלמים. הוא קבע שיש בכך טובה גדולה, כיוון שכך הדיבור על שאלות המשיח המוסר מתפשט בעולם ומכין את האנושות לקראת בואו של המשיח האמיתי. כלומר, כשהוא נדרש להחליט מה עדיף - בורות כלל עולמית או אחיזה בחלק מהאמת בתוך עולם חסר - העדיף הרמב"ם את האמת החלקית מתוך הבנה שהיא עדיפה על חוסר הידע ושהיא מכינה את העולם לרמה עמוקה יותר של הבנה.

עמדה פשוטה זו של הרמב"ם, שרבים מגדולי ישראל (כולל הרב קוק) הסכימו איתה, מוסתרת ומושתקת על ידי הפוליטרוקים של הדת בכל הדורות עקב הקושי הגדול הטמון בה. לרוב הגדול של האנשים הדתיים קל הרבה יותר להתמודד עם חברה שדגליה התרבותיים הם תוכניות כמו הישרדות, האח הגדול וכוכב נולד מאשר עם חברה שיודעת לצטט את קאנט, את ניטשה ואת היידגר – שלא לומר את המקרא, הגמרא והרמב"ם. כמובן, כלפי חוץ המצב הזה מוצג כקשה מאד וכראוי לתיקון; אלא שמאחורי המילים הללו ניכרת קורת רוח גדולה מהריקנות שאליה הובילה הציונות את עם ישראל. מחזירים בתשובה חרדיים רבים משתמשים בריקנות הזו לא פעם ככלי מרכזי במלחמה על לבבות מאזיניהם.

אלא שגישה זו, המעדיפה בורות על פני התמודדות עם עמדות דעתניות וכפרניות, היא בעייתית מאד. זאת משום שביסודה עומד פחד גדול מהתמודדות עמוקה עם טענות כפרניות בעלות משמעות, התמודדות שרק היתה מפתחת קומות חשיבה דתיות עמוקות יותר. ספרי מחשבה רבים שנכתבו בעם ישראל (על ידי רבנו בחיי אבן פקודה, ר' חסדאי קרשקש, הרמב"ם, ר' יהודה הלוי, המהר"ל מפראג ועוד) מוכיחים זאת. הבעיה היא שהפחד ביסודו הוא דרך שמנתקת את האדם מלהבין את המציאות בצורה ראויה. הוא מאפשר גם לשרלטנים רוחניים בעלי עולם רוחני דמיוני ודימוני לשלוט בחברה האנושית ולקלקל אותה.

לצערי נראה שחלק מהעולם הדתי מבכר את הבורות על פני בני שיח חכמים ומשכילים שקשה יותר להתמודד איתם. לאלו המבכרים את הבורות אני מזכיר כי עולם בור הוא עולם שלא יכול להתקדם גם מבחינה דתית. לא ניתן לפתח רק צד אחד בנפש האדם (הצד הדתי) ואת שאר חלקי האישיות להזניח. הזנחה כזו פוגעת ביכולת ההפשטה ובסופו של דבר מונעת לא רק את ההתקדמות המדעית של העולם אלא גם את ההתקדמות המוסרית שלו, המצריכה אנשים בעלי חשיבה ביקורתית שמודעים לעצמם ויכולים לדחות סיפוקים. עולם משיחי, כך למדונו חז"ל, הוא עולם מפותח בכל תחומיו. כל דבר אחר הוא משיחיות שקר במקרה הטוב ובמקרה הרע עבודת אלילים פשוטה.

הכותב הוא עורך וכתב בעיתון "מקור ראשון"