ראשון
תרשום: בלוויה שלי לא יהיו אנשים מזוקנים שאני לא מכירה שימלמלו מילים שאני לא מבינה.
אתה שומע? זאת הצוואה שלי. לוויה עם אנשים שאני אוהבת, אומרים מילים אמיתיות.
ולא אכפת לי הקבר.
שני
1. הבונה מתחייב לבנות מצבה לפי הכללים המקצועיים הנוהג והתקנים המקובלים בענף המצבות, הן מבחינת טיב החומר והן מבחינת איכות העבודה, והבונה אחראי ליציבותה ולחוזקה של המצבה.
2. הבונה מתחייב לבנות מצבה בהתאם למידות המותרות ובכל מקרה לא יותר מ - 1.75 מ' באורך ומ - 75 ס"מ ברוחב, גובה המצבה לא יעלה על 1.30 מטר מגובה משטח הבטון. במצבה כפולה המידות המותרות הן: אורך: 175 ס"מ ורוחב 175 ס"מ
(מתוך "בקשה למתן רשיון להקמת מצבה/שיפוץ מצבה" חברה קדישא רמלה)
הר המנוחות בירושלים
שלישי
עד סוף ימי בית ראשון היו חוצבים בתוך המערות דרגשי סלע ואת הגופות היו מניחים עליהן. מערות הקבורה היו תמיד מערות משפחתיות. כאשר כל הדרגשים התמלאו היו גורפים את העצמות אל בור [מאספה] [מכאן הביטויים: "נאסף אל אבותיו"; "לשכב עם אבותיו"] והיו מפנים את הדרגשים לנפטרים נוספים.
(חגי עמיצור)
רביעי
השמש מכה בעוז על עיר המתים המשתפלת במורדות ההר. מגדלונים מתריסים מול חידלון המוות. השיש הלבן נוגס במדרון האורן הירוק. המוח רץ קדימה, מבצע את המכפלה המתבקשת, האינסופית - תוך כמה זמן ייבלעו המצבות את המדרון, את ההר, את העולם כולו? האם זה יקרה בחייך? האם זה יקרה במותך?
חמישי
קוביית אבן, מטר שבעים וחמש על שבעים וחמישה סנטימטרים. מילים נמלצות חרוטות בשחור, "לעולם", "לנצח"; מפי אנשים שבקרוב יכוסו גם הם בדף אבן מסותת-הבטחות. אחרי מותנו אנחנו תופסים יותר שטח מאשר בחיינו. משריינים לנו מטר שבעים וחמש על שבעים וחמש של זיכרון מתריס שיישאר גם אחרי מות אחרון הזוכרים אותנו. מצבה.
שישי
וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר: "גֵּר-וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם, תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת-קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי". וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: "שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ, אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ". וַיָּקָם אַבְרָהָם, וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ, לִבְנֵי חֵת. וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר: "אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי, שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר; וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ, אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ. בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי, בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת-קָבֶר".
שביעי
שני מעשים אחרונים יעשה אברהם לפני מותו: ירכוש חלקת קבר לקבור את שרה אשתו, וימצא אשה ליצחק בנו. שתי מצבות לחייו של מייסד האמונה היהודית. האחת במרחב, השניה בזמן. האחת כובשת, מסמנת טריטוריה; השניה נעה בתנועה מתמדת אל הנצח, פרפטום מובילה. האחת הייתה לשדה מריבה ושדה קטל, השניה - לגוי קדוש.
ילדינו הם הנצח שלנו, הם חבל הסיפון שאנו משלחים אל החיים שמעבר לחיינו.
והמצבה - מה מועילה המצבה?
מפטיר
כי מעפר באת
ואל עפר תשוב
| |
