אחרי החורבן

"ובחצי ליל תשעה באב בשנת תרנ"ג – 1893, עמדתי לפני הכותל, קהל זקנים ונערים ישבו לארץ, הללו בכו על ספר הקינות, הללו למדו מדרש איכה, והללו פלפלו בהלכה - אם מותר לישב אחוריו כלפי הכותל. למרות חפצי זכרתי עוד הפעם את אשר הגיתי לפני שנתיים במקום הזה על דבר חורבן ציון וחורבן ישראל"
(אחד העם, על פרשת דרכים א, מספר על הנהירה לכותל בליל תשעה באב).

הצצה ברשימת האירועים המתגבשים לקראת תשעה באב מבהירה כי הדרכים לציון חורבן הבית הולכות ועוטות פנים חדשות. ניסוחו של אחד העם, המדבר על חורבן ציון וחורבן ישראל, מפעפע לתודעה, בין אם במודע ובין אם לאו. אנשי מרכז "בינה" בית תפילה ישראלי ו"עלמא" בית לתרבות עברית, יציינו השנה את יום החורבן עם קטעי אומנות, הגות ושירה, קריאה מסורתית של מגילת איכה ושיחה אקטואלית לישראל 2009.

בין הדוברים תהיה המשוררת אגי משעול. חודש וחצי לאחר צאת ספרה "ביקור בית" (הקיבוץ המאוחד) מספרת משעול על צירוף המילים "חורבן בית". בספרה, עוסקת משעול בבית הוריה, מתעכבת על תבנית נוף מולדתה ומתחקה אחר הבית המטאפורי, פנימיותו של כל אדם.  

"הספר עוסק כולו בחורבן בית. השער המרכזי בספר עוסק בעצם היותי בת יחידה להורים ניצולי שואה בשנות החמישים במושבה גדרה, מספרת משעול ומדגישה: "זו הפעם הראשונה שאני פותחת את נושא החורבן ומסוגלת לכתוב עליו. הספר הוא רסיסים רסיסים שבונים פסיפס, גם במובן האישי וגם במובן הדורי. אני יודעת מתגובות של קוראים שגם אם לא גדלו במושבה גדרה, שזה מבטא אווירה והלך רוח של דור שני לשואה".

"נולדתי מגומת החן של המוות". אגי משעול.  צילום: איריס נשר

לצורך המחשת חורבן הבית הפרטי שלה, מגייסת משעול שורה משורותיה של רחל המשוררת: "יד ענקים זדונה ובוטחת, יד מתבדחת, שמה לאל". "אני מדמה נמלים שילד שובב בא ועושה עליהן קו עם היד. כולן מתפזרות ומאבדות אוריינטציה. כך אכן קרה כאשר בכפר קטן בטרנסילבניה החיים התנהלו להם כסדרם, עד שיד מתבדחת מתחה יד בבית הפרטי שלי", אומרת משעול. "הורי נשלחו לאושוויץ, נפגשו שוב אחרי המלחמה ואני תוצאת המפגש הזה. הם הגיעו לארץ ישראל בשנות החמישים אבל הכל היה כבר משובש. שפת אמי לא היתה שפת אימם והם לא היו מסוגלים לקרוא את מה שאני כותבת. הוריי היו גאים בכך שאני משוררת אבל לא יכלו לקרוא את שכתבתי. אני הייתי התשובה הניצחת, וככזאת, הייתי צריכה להיות הנקמה שלהם או הגאווה שלהם על כך שהם שרדו".

עד כמה זה השפיע עלייך?
"הדבר הזה חילחל לתוכי. מהחורבן הזה אני נוצרתי, ואכן, המחזור הזה של 'ביקור בית' החל בלב שלי משורה שאני עצמי לא הבנתי אותה. יום אחד, כשנסעתי במכונית, שמעתי את עצמי אומרת "אני בלהה. נולדתי מגומת החן של המוות ולעולם לא אפתח למשוגעת'. רק אחרי שהתנגנו בי השורות האלה הבנתי שנולדתי מגומת החן של המוות. זו אני, שהגחתי מתוך הדבר הזה. בלהה התקשר לי לבלהה. השירים יותר חכמים ממי שכותב אותם. הם אנטנות מאוד מהירות. מאוד מיסתורי איך השיר יודע, ואני יודעת רק אחריו כשאני חוזרת אל השורות האלה כקוראת".

כשהבית חרב בונים על הריסותיו?
"אני הייתי ילדה קטנה. לא ידעתי שביתי נחרב, ושאני יוצאת מהבית ולא חוזרת אליו. אני רק חוויתי כמו שילד חווה את המעבר, עובר עקירה ממקום אחד ושתילה במקום אחר עם אור אחר, אקלים אחר. נולדתי מתוך ההריסות. לא דיברתי עברית באופן טבעי כמו ילדים שנולדו כאן וזה הכריח אותי לתרגל את שריר השפה. אני חושבת שחלק גדול מהיותי משוררת טמון במעבר הזה מהרס לבנייה".