הטרובדור נדם

כשעמדנו על במת בית אבי חי - דני דניאלי, מנכ"ל בית אבי חי, ואנוכי - ולקול מחיאות כפיים קצובות וחמות של הקהל, שעמד על רגליו, נכנס פנימה על עגלת נכים הזמר ג'ו עמר,ידענו שעשינו מחווה קטנה לזמר ענק בן דור הנפילים. אולם היה זה מעט מדי ומאוחר מדי - עמר כבר לא יכול היה לשיר, ובקושי יכול היה לספר על פריצת הדרך העצומה שהוא עשה בתרבות הישראלית, כשהיה הנחשון שהכניס לתוכה את הזמר והניגון המזרחיים.

דניאלי ואני גדלנו על שיריו של עמר, והדבר לא היה מובן מאליו - אבותינו, שקיבלו את השבת לפני כניסתה בתקליט של "ישמח משה", באו מצ'כוסלובקיה ופולין - אך זה היה כוחו הגדול של הטרובדור והזמיר הייחודי הזה. עמר לקח את המלודיות המזרחיות, ליטף אותן עם צלילים אנדלוסיים, הוסיף קורטוב של פלמנקו, והפך את השיר לנחלת העם היהודי כולו.

אוהב ישראל

זכיתי לכתוב את הספר על ג'ו עמר וגם לביים את הסרט שעכשיו, עם לכתו, לפתע היתה לו עדנה. שנים רבות התקבל עמר באהבה על ידי העם, אבל גם בחצי עין חשדנית על ידי הקומיסארים של התרבות הישראלית. בשנות החמישים והשישים הם לא יכלו להתעלם מהיכולות השיריות והאמנותיות של האיש, אבל הם הותירו אותו במתחם הסגור של מה שהיה קרוי אז ברדיו הישראלי "תרבות עמים ומהווי המזרח". "ברצלונה", "יעלה יעלה", "שיר השיכור" ו"שלום לבן דודי" התנגנו בכל בית, אבל כדי להקליט אותם, עמר היה זקוק לחברת תקליטים נידחת, ולא נעזר במי שמשלו בכיפת התרבות אז.

התוצאה לא איחרה לבוא - כשהתמעטה פה העבודה, הוא היה חייב למצוא אותה מעבר לים, שם התקבל בזרועות פתוחות, וכדי לא להינתק מאשתו וילדיו, היה חייב להביא אותם אליו.

עם זאת, כל חייו הוא נותר איש של ארץ ישראל, וכמה סמלי הוא שהשיר האחרון שהקליט, אשר חובר עבור הסרט שביימתי, היה "חבקי אותי" - לחבק את ארץ ישראל ולהתרפק על נופיה ושכיות החמדה שלה. גם השיר הזה משקף את יכולת החיבור שלו ואת הושטת היד לכל המגזרים היוצרים בהוויה הישראלית - את המילים ל"חבקי אותי" כתב אהוד מנור ואת הלחן כתב ושר עם אביהו מדינה.

כך היה גם בשנות השישים, כאשר לא היסס להביע מחאה חברתית בשיר על מצבם של אחיו, העולים מצפון אפריקה. לאחר מהומות ואדי סאליב בחיפה, שם נהרג שוטר, כתב את "שיר השיכור" ואת "לשכת עבודה", אבל השיא היה כאשר נתן ביטוי למותו ההירואי של נתן אלבז, שקפץ על רימון שהתגלגל לעבר כיתת החיילים שלו והציל בגופו עשרות (על שמו מחנה נתן ליד באר שבע). את "נתן, נתן" כתב עמר דווקא עם יוצר אשכנזי, עמוס אטינגר, והשיר הפך למקור הגאווה של העדה כולה.

מפגן אהבה

ג'ו עמר הביא את הדבר האמיתי, העשיר והמניב של קטעי תזמורת, זמר עַם ופיוט. הקול הצלול, הרם והגבוה, ששר בווירטואוזיות את "ידידי השכחת" של רבי יהודה הלוי, את "יעלה יעלה", את "פרח הלימון" ו"לשוני כוננת" חישמל כל מאזין והביא את המוזיקה הקלאסית שנוצרה מיחסי גומלין תרבותיים בין עמי המגרב לאורך הדורות לשיא חדש.

רק מעטים יודעים שג'ו עמר היה גם תלמיד חכם ובעל משנה השקפתית מסודרת. כשעמדתי לידו בעיר מקנס שבמרוקו, מול בית המדרש של הרב טולדנו, שבו למד, ראיתי שהוא רועד כולו. אולי-אולי יצא פתאום לקראתנו הרב טולדנו, למרות שבעיר הזאת כבר לא חיים יהודים.

כשהיינו בוואזאן, מול קברו של רבי עמרם בן דיוואן, סיפרו לנו השומרים המוסלמים בעברית מפתיעה על המופתים שעשה רבי עמרם, אבל בסוף הוסיפו: "יש רק בעיה אחת עם רבי עמרם, הצדיק הגדול". "מה הבעיה?" תהה ג'ו. "היה אשכנזי", השיבו בבת צחוק. אכן, הוא היה אשכנזי, שד"ר שהגיע מחברון כדי לאסוף כספים עבור הכוללים בעירו, אך נפטר שם וארבעים איש חלמו בלילה שיש לבוא ללווייתו. "אני בדיוק התופעה ההפוכה", אמר לי ג'ו. "אני מרוקאי שבא עם השיר שלו לארץ ישראל, ושם הוא מקומי". ואכן, בעשור האחרון, אחרי פטירת רעייתו האהובה ריימונד, הוא שב לארץ, וכאן חי עד שלושה חודשים לפני לכתו.

ההלוויה היתה מפגן אהבה, אם כי כמו בהוויה הישראלית המוכרת, נעדרו ממנה האמנים שהוא בנה והיוצרים ששימש אב רוחני לאמנות שלהם. אבל ה"עמךָ", הציבור, התרפק על המיטה בדרכה האחרונה ושר בינו לבינו "פרח הלימון בדרך לא ייבול לעד-לעד, בין פרחי לימון יקרוץ לי כוכבי אשר אבד".

שוב הבטנו זה בזה,  ידענו שהחמימות האמיתית שוב לא תחזור והיינו עצובים. תמה תקופה, תם מופת ששידר כל כך הרבה תקווה, אמונה וביטחון.