שלום לבן דודי

כתבה: כרמית ספיר ויץ

28.06.09

לכתו של הזמר והפייטן ג'ו עמר היא גם לכתה של מלחמה אחת, מהמוצדקות שהתרחשו במדינת ישראל. המלחמה על שוויון הזכויות ועל חייו של הפיוט. "הוא היה הטנק שסלל את הדרך עבורנו, אמר הזמר אביהו מדינה "הייתי אחד המעריצים הגדולים שלו"

מבקרי בית אבי חי לא ישכחו את מופע המחווה שנערך לכבודו של ג'ו עמר. כאשר הפייטן והיוצר הגדול עשה את דרכו אל תוך האולם על כיסא גלגלים, קם הקהל על רגליו והריע. אמנים כגון אביהו מדינה, שלמה גליק ומשה גיאת שרו את שיריו, ואז הגיע השיר "חבקי אותי", שסגר את אותו ערב. אביהו מדינה עלה לבמה ושר את מילותיו של אהוד מנור ללחן שכתב עם ג'ו עמר. "חבקי אותי ואל נא תתעלמי/ סלחי לי, אמא, וקראי בשמי/ כי לא שכחתי את שהבטחתי/ ודף חדש פתחתי". עמר התייפח.

בסוף השבוע נפטר עמר והוא בן 79. ספק אם ידע כי הפך לחלק בלתי נפרד מהפולקלור הישראלי. מה שבטוח, עמר היה פורץ דרך. בשנים בהן שלטה התעלמות מוחלטת בכל הקשור למוזיקה מזרחית אותנטית, הוא היה בבחינת מורד בתרבות הישראלית המודרנית. הוא נלחם בגישה שדגלה בהפיכת המוזיקה המערבית למוזיקה הישראלית האולטימטיבית- והצליח. הוא הופיע ברחבי העולם, העביר סדנאות חזנות בארצות הברית ובאירופה והפך למורה רוחני לפייטנים רבים.

יוסף עמר נולד בעיר בסטאט שבמרוקו. החברים קראו לו "ג'ו". בשנת 1956 עלה לישראל, כשמאחוריו קילומטרז' מוזיקלי נאה. בישראל התפרסם בזכות שיריו "ישמח משה", "שיר השיכור", "שלום לבן דודי", "צור משלא אכלנו" וכמובן "ברצלונה" והפך לאורח בכל בית בארץ.

בשנות ה-70 עבר להתגורר עם משפחתו בניו יורק ושב ארצה לפני כעשור. השיבה החגיגית לוותה בסיבוב הופעות עם התזמורת האנדלוסית הישראל, אבל לא רק: בשנים האחרונות זכה עמר למספר מחוות ופרסים על מפעל חייו, ביניהם פרס "תמוז" על תרומה לזמר העברי בשנת 2002 וכן פרס מטעם גלי צה"ל ואוניברסיטת בר אילן בשנת 2008.

"הוא פרץ את המחסום התרבותי שמנע מיהדות צפון אפריקה והמזרח בכלל להיכנס לסצינה התרבותית הישראלית בשנות ה-50 וה-60" אומר שאול מייזליש, עורך הספר "שירי ואני" (דני ספרים) העוסק בחייו של של עמר. "הוא הראשון שיצר סינתזה, גם בגלל יכולתו השירית המעולה וגם בגלל שהכניס לתוך המוזיקה המזרחית אלמנטים אנדלוסיים ומערביים, ובכך נכנס לכל בית. הוא הפך ברדיו שהיה מוביל חברתי ותרבותי סגור בפני המוזיקה המזרחית, לנחלת התכניות כולן. בתים אירופאים רבים נכנסו לתוך העניין".

החדירה ללב הקונצנזוס לא הרחיקה את עמר מן המקורות. " הוא שמר על הפיוט ועל שירת הבקשות מכל משמר, ויצר תיעוד שלה, בדיוק כפי שהיא היתה בצפון אפריקה", מספר מייזליש. "מבחינתי, כמי שליווה אותו גם במרוקו וגם כאן בארץ, זו מצד אחד נוסטלגיה. מצד שני ראיתי את הכמיהה התרבותית לסוג הזה של השירים, ואת העובדה שהוא טיפח דור המשך. זוהר ארגוב ראה בו את האב הרוחני שלו וגם איל גולן".

לפני כעשור נפטרה רעייתו ריימונד. עד אותה עת, המשיך להופיע ולפייט בבתי כנסת ובכנסים יהודיים. אלא שאירוע מוחי קשה ריתק את האמן הגדול לכסא גלגלים, ובמשך השנים האחרונות נפגעו גם מיתרי הקול. עמר חדל לשיר.

Untitled

צילום והפקת הכתבה: פילטר הפקות ואלה וטרמן

עוד במרוקו, שילב עמר בפעילותו המוסיקלית, פעילות ציונית וחברתית נלהבת. בביתו שבסטאט, פעל למען העלאת יהודי מרוקו לארץ ישראל ובעיר אוג'דה שעל גבול אלג'יר שימש ראש תחנת מעבר לעולים שהיו בדרכם לארץ ישראל בשנת 1955.

קבלת הפנים שבה זכתה יהדות המזרח היתה מפתיעה. שנים ספורות לאחר עלייתו ארצה, חלו אירועי ואדי סאליב. סדרת הפגנות רחוב ומהומות התעוררו על רקע מרי חברתי כנגד קיפוח עדתי של המזרחים, ונגד הממסד המפא"יניקי. עמר יצר בתגובה את שירי המחאה "לשכת עבודה" ו"שיר השיכור". המפורסם שבשירי המחאה שהלחין ושר היה "נתן נתן" שכתב עמוס אטינגר על נתן אלבז, חיל בן העדה המרוקאית שקפץ על הרימון בעת אימון הפלוגה בה שירת, קיפד את חייו והציל את חיי חבריו.

עמר התגורר בשנים האחרונות אצל ילדיו במיאמי. ארונו יובא לישראל וייטמן היום, יום ראשון ב-17:00 בבית העלמין במושב יד רמב"ם, לצד אשתו ריימונד. עמר הותיר אחריו חמישה ילדים, שני נכדים, והרבה מאוד זכרונות.

לצפייה בתקציר מופע המחווה :

Untitled