חפש את האשה

מה חוקרים הגדירו את הקרנבל כמופע של חציית הקווים המוכרים והפיכת הסימנים על פיהם. ההגמוניה התרבותית והשלטון נוהגים לשמר את הסדר הקיים, אך מאפשרים מעת לעת את פריצתו במסגרות מבוקרות. כך מתפקד הקרנבל כמופע שבו השולי הופך למרכזי והייררכיית המעמדות נפרצת. גם טשטוש הסדר המגדרי המקובל עומד במרכזם של קרנבלים - את תחרות הסמבה המרכזית בריו דה ז'נרו שבברזיל, למשל, חתם השנה מופע סמבה של קבוצת גייז.

את המאפיינים הללו אפשר למצוא גם בקרנבל היהודי - חג  הפורים. ספרות השו"ת (שאלות ותשובות) מציגה את התמודדותן של אוטוריטות רבניות עם עניין זה. בפנקס תקנות הקהילה מפאדובה שבאיטליה משנת 1507 נאמר: "גם גזרנו על האנשים שלא ירקדו עם הנשים הנשואות - שום זכר עם נקבה נשואה, מלבד בימי הפורים, אמנם עם הפנויות יוכלו לרקוד בתנאי שהזכרים יהיו מלובשים בלבוש אחר". הדגשתו של המחבר את האיסור המקראי על לבישת בגדי נשים מתייחסת למנהג המקובל של התחפשות גברים לנשים בפורים ובקרנבלים אחרים.

אמנם בהקשר היהודי המנהג מתנגש עם הציווי "לא יהיה כלי גבר על  אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה" (דברים כ"ב), אך עובדה זו לא מנעה ממנו להתקיים.

אביב בטורונטו. יצירה: לוי ויימן קלמן וזהר קלמן

חציית הקווים המגדריים מערערת על הסדר הקיים ומאיימת לא פעם על מוקדי הכוח המעוניינים בשמירתו. אמנים שונים נתנו ביטוי לפריצה המגדרית וניסו להציג את פוליטיקת הזהויות, וזאת מתוך תפיסה האומרת שמגדר הוא קונסטרוקציה מבנית-תרבותית ואינו מבטא בהכרח קטגוריות טבעיות. בארץ ובעולם נוצרו יצירות שערערו את הזהות המינית בכללה, כמו דמויות החייל-חיילת של ניר הוד, שקשה לקבוע את מינן, או יצירותיהם של יעקב מישורי, מוטי מזרחי ובועז טל. אלא שעבודות אלה עסקו בעיקר בחציית הקווים מ"גבר" ל"אשה" בנוסח דראג-קווין, בעוד שמעבר של נשים ממאפיינים מקובלים של נשיות לחזות גברית (דראג-קינג) נעדרו כמעט מהנוף.

בהקשר היהודי, כדאי להזכיר יצירה המתייחסת לדראג-קינג: בהתכתבות עם הדפסיו ושכפוליו המפורסמים של אנדי וורהול, יצרה האמנית האמריקאית דבורה קאס (Deborah Kass) איקונה משוכפלת יהודית-קווירית. ברברה סטרייסנד, שגילמה בסרט "ינטל" (על פי סיפורו של יצחק בשביס-זינגר) אשה למדנית שהתחפשה לאברך, מתוארת בעבודתה של קאס כדמות התופסת מקום מגדרי בפני עצמה, ולא כאשה מחופשת לגבר.

פחד מזהות מגזרית

אחת מאוצרות התערוכה "מוגדרים", שהוצגה במרכז העירוני לקהילה הגאה בתל אביב, היא טמיר לדרברג, שסיימה את לימודיה במכללת הדסה בשנה האחרונה. לדרברג הציגה בפרויקט הגמר שלה עבודה המורכבת מיותר ממאה תצלומים שהיא כינתה "יומן חיים, מסע לתוך הראש שלי". לפני פתיחת תערוכת הבוגרים במוזיאון אסירי המחתרות בירושלים, התגלעו חילוקי דעות בין לדרברג, מרצי המכללה וצוות המוזיאון. לבסוף הוצגה העבודה - שכללה עירום ותכנים הקשורים בכיבוש, בטרנסג'נדריות ובדיספוריה מגדרית (חוסר תיאום בין מין האדם לבין המגדר שלו) - ברחוב מחוץ למוזיאון, במעין תערוכת מחאה שבה הוצגו היצירות כאילו היו שלטים בהפגנה. לאחר מכן צעדה חבורת מחזיקי השלטים למרכז לאמנות האלטנטיבי דַיְלה, ותלתה אותם על הקירות. תצלום של התערוכה-הפגנה, שצילמה טס שפלן, זכה בפרס "עדות מקומית" לצילום עיתונאי מישראל.

האירוע מזכיר את הוויכוח בין האמן משה גרשוני למוזיאון ישראל בהקשר קרוב אך אחר - עיסוק במיניות חריגה. בשנת 1999 הזמין מוזיאון ישראל את גרשוני לאצור תערוכה מיצירותיו. גרשוני ביסס את התערוכה על שתי עבודות פיסול מאוסף המוזיאון, שלידן הציג בעיקר צילומי עירום שלו ושל חברו לחיים באותה תקופה, זוהר קניאל. המוזיאון ביקש לבטל את התערוכה, אך לבסוף הציג אותה, כשלידה לוח שעליו נכתב שהתערוכה אינה מבטאת את עמדת המוזיאון. בתגובה לדברים כתבה האוצרת שרה ברייטברג-סמל כי "לצד כל אלפי המוצגים שבמוזיאון ישראל לא מופיעה הסתייגות כזאת. לא ליד ציורי הזימה ההודיים, לא ליד תמונות של ישו, לא ליד פסלי עירום רומיים. רק הזין של גרשוני אינו מבטא את עמדת המוזיאון".

ורסיה קווירית לסעודה האחרונה. יצירה: טמיר לדרברג

הפחד מפני מורבידיות וזהות מגדרית שאינה נכנעת לקטגוריות המקובלות עולה גם בסרטה האחרון של נטעלי בראון, "געוואלד!", שהוקרן באחרונה בפסטיבל ברלין וזכה בפרס מטעם מכון גתה בתחרות בינלאומית לסרטים קצרים העוסקים בזכויות אדם ובפרס בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע להט"ב. בסרט מצולמות הופעות מחאה של מלכות ומלכי דראג ירושלמים על רקע ביטול מצעד הגאווה בירושלים. הסרט חוצה ז'אנרים - תיעוד, פנטזיה ומוזיקה חוברים בו ליצירת מצב בלתי אפשרי בעיר ירושלים. הסיפור מתרחש ב-2006, בלילה שלפני המועד שבו אמור היה להתקיים מצעד הגאווה בירושלים, שבוטל על פי דרישת המשטרה בעקבות התעקשות של קבוצות חרדיות. באחד מרגעי השיא של הסרט מופיע הדראג-קינג שוקי הרזה בשיר "כך ברא אותך הטבע" בעיבוד טראנס מלנכולי. תוך כדי שירה מסיר האמן את חולצתו, וחושף שדי אשה. האמן מיוסר ולא חוגג את זהותו הקווירית, שהודרה מהמרחב הציבורי באותם ימים.

עזרת גברים, עזרת נשים

חפצים יומיומיים. צילום: שרון פזנר

אחת מעבודותיה של לדרברג, שהוצגה בתערוכה במרכז דילה, נקראת "פעם ראשונה בעזרת גברים". האמנית צילמה תלמידים מישיבת מרכז הרב בבית רבם בחג הפורים. מבטה של האמנית מערבב עולם מסורתי עם שיח מגדרי בהווי פורימי של טשטוש גבולות. בתערוכה "מודרים" מציגה לדרברג ורסיה קווירית לתיאורי חבורות סועדים ליד שולחן, ובמיוחד לתיאורי הסעודה האחרונה של ישו ותלמידיו. זוהי אחת התימות המצוטטות ביותר ביצירה העכשווית, ואצל לדרברג מומרת ההייררכיה האיקונוגרפית-מסורתית הנוקשה בשֶבת אחים ואחיות יחד.

הצילום של שרון פזנר עוסק במין ובמיניות דרך חפצים יומיומיים: בורג ואום חלודים, שאת תמונתם סרקה. החפצים הקטנטנים האלה, שהודפסו בממדי ענק, מייצגים איברי מין (זכרי ונקבי). החיבור ביניהם יוצר מעין אקט מיני, שמהותו התאמה מבנית בין איברי מין. אלא שהחפצים הללו יוצרים אסוציאציה לחומרים "גבריים", ומעלים על הדעת חוסר התאמה אפשרי בין מין למגדר ואת המגבלות שיוצרים תפקידים מגדריים מוגדרים. 

מיטל ברייר מציגה ציור שמן על בד של טרנסווסטיט (גבר הלובש בגדי אשה). לדבריה, עבודתה היא תוצאה של תהליך חשיבה על המשמעות של נשיות ואמנות נשית. ברייר מערערת על המגדר הנשי והגברי כקטגוריות טבעיות ומהותניות, ומנסה לחשוף בעבודתה את יחסי הכוחות המוטמעים בהבניות אלה. העבודה, אומרת ברייר, מציעה מבט ביקורתי על הצגת האשה כאובייקט באמנות ובתרבות ההמונים, ומוחה על שיתוף הפעולה של נשים, ההופכות את ההצגה הזאת למודל לחיקוי. בציור נראה גבר ארוך שיער שוכב, לבוש חזיית אשה. המבט הקלאסי נשמר כאן, אלא שמושא ההתבוננות מתהפך. ברייר חוצה את הגבול המגדרי, מערערת עליו, משחקת איתו, ויתרה מזאת: כאשה, היא לוקחת לעצמה נקודת מבט מהופכת מן המקובל. המבט הגברי החודר הופך למבט נשי בגבר בלבוש אשה, וזאת בניגוד להיסטוריה ארוכה של ציור עירום נשי. 

חלופה לשיח השולט

בצילום של הגר שפילר נראית בובת חלון ראווה, שנתפסת לרוב כמבטאת את כל הקלישאות המגדריות. הבובה, הלבושה שמלה אדומה, ניצבת בחלל מסורג המואר בניאון, ובעיניה מבט מסתורי. האמנית מספרת שביקשה להביע בעבודה זאת, ובצילום שמוצג לצדה, את הדואליות שבין החופש לפתיחות המיוחלת. דמות הבובה מעלה הרהורים ביחס להבניית מודל היופי, שהוא קונסטרוקציה המותאמת לצרכים שיווקיים ונסמכת על מושאי תשוקה מוגדרים. 
סוזנה ינקו מתפעמת מהופעות דראג, שמשלבות, לדבריה, יופי, קסם, אהבת חיים וחופש אולטימטיבי. דומה כי הנשיות החושנית והצבעים החמים המתפרצים  בצילומי הדראג-קווינס שלה גוברים על כל תכונה פיזית מולדת, ומאפשרים לצופה לחוש את הקטגוריות גבר-אשה במנותק ממאפייניהן הפיזיים. כך נוסקת החוויה ממין למגדר והקטגוריות הקשיחות הופכות נזילות.

קלישאה מגדרית. צילום: הגר שפילר

עבודותיה של ג'קי גרינשטיין - דמויות שבריריות עשויות נייר - נמצאות בתפר שבין פיסול לבובות של תיאטרוני בובות מיניאטוריים. החזרתיות הקדחתנית של הדמויות ומידותיהן הקטנות מרמזות, לדברי היוצרת, על כל מה שעלול להיקרע, להתקמט ולהירמס. העבודות משוחחות עם "ארט ברוט" - אמנות אאוטסיידרית במרחבים של שיגעון, שבהם מתפרקת המילה ורצפים הגיוניים ההופכים לסיוטים. הזהות הנשית הפאמית של היוצרת אינה מנוסחת כאן דרך השפה של הפוליטיקה של הזהויות, אלא ארוגה לתוך העבודות. כך אפשר לזהות ביצירות דיבור על  מיניות, ילדות פצועה, רעב לאם, נשיות וגוף. לצד הכאב העצור, העבודות מדברות גם על אהבה.

התמונות ששירי אייזנר מציגה צולמו במסיבה קווירית שנושאה חתונה. המבט הפאנסקסואלי (מבט המכיל פוטנציאל משיכה לכל המינים והמגדרים) של הצלמת מציב מסר מנוגד לסטנדרטיזציה האופיינית של השיח הוויזואלי של הגוף ושל המגדר, זאת באמצעות חריגה מנורמות מגדריות מסורתיות ובעזרת מבט המגלה דימויים בעלי מכלול של אופציות והבעות מגדריות. לדברי היוצרת, התמונות מציעות חלופה לשיח השולט, שקובע שיש רק שני מגדרים, שלכל אחד מהם תכונות מסוימות ובלעדיות לו, ושכל אדם צריך להתאים לקריטריונים מאוד ספציפיים כדי להיחשב ליפה. היא, לעומת זאת, מציגה חלופות לסטנדרטי. אקט התיעוד של ההבעות המגדריות מתגלה כחלק ממציאות חיה ונושמת, המהווה אופציה לגיטימית לשיח המקובל של המיניות הממושטרת.

חלופה לשיח השולט. צילום: שירי אייזנר

העבודות של פולינה לוגצ'וב הן חלק מפרויקט עתידי, שיעסוק במגדר בכלל ובדראג בפרט. הצילומים בתערוכה מציגים חברה קרובה של היוצרת, המתחילה את דרכה כדראג-קינג. "האנשים שעוזרים לי במיוחד במהלך עבודתי", מספרת לוגצ'וב, "הם דווקא אלה שרחוקים מהנושאים שבהם אני בוחרת לעסוק. במקרים רבים הם פתחו את עיני לגבי דברים שאינני רואה מאחר ואני מעורבת בעולם המצולם שלי בדרך זו או אחרת. מעורבותי חשובה לי מאוד, כי אני מעוניינת לתעד את מה שקורה סביבי, את מה שהפך לחלק מחיי, ולא להתבונן מהצד".
סדרת התצלומים של זהר ויימן-קלמן, "היהודי הנודד", פועלת בזירה של שיח שבתשתיתו העובדה שהיהודי ה"גלותי" נתפס בעבר על ידי יהודים ואנטישמיים כאחד כדמות נשית. חילופי המגדר כאן, באמצעות בחירת דמות של אשה בלבוש גבר, מתריסים נגד הבחנות דיכוטומיות מעין אלה.

להוריד את המסיכה

התיאוריה הפמיניסטית עסקה רבות בביקורת על חפצון גופה של האשה על ידי הגבר. עולם הקוויר, לעומתה, מעלה את הטענה שאנשים מעוניינים לא פעם לראות את עצמם כאובייקטים וכמושאי תשוקה, וכשלעצמו אין בדבר כל רע. מתוך עמדה מודעת זו מקבלת הפרגמנטציה של הגוף (האופיינית לחפצון) מקום מחודש בשיח. בעקבות זאת אפשר לטעון כי דווקא הפורנוגרפיה (עם כל הבעייתיות, הניצול והעיוות שקיימים בתעשייה זו), המציגה סוגים שונים של דימויי גוף לא-שגרתיים כמושאי תשוקה, פועלת כ"סוכנת תרבותית", היוצרת נִראוּת לתכנים המודרים מהמרחב הציבורי הגלוי.

צילום: שירן ובן שלום

מכלול היצירה המוצגת בתערוכה "מוגדרים" מרחיב את מנעד האפשרויות המגדריות ומציע קשת רחבה של ייצוגים למגדרים אחרים, כאלה שאינם בהכרח מוגדרים. כאמור, נושא הדראג-קווין עולה ביצירה העכשווית לא פעם, בעוד שהדראג-קינג לרוב נותר חבוי. רוב המציגות בתערוכה הן אמנם ממין נקבה, אבל בחינה מגדרית של התצוגה שוללת את האפשרות לראות בה "תערוכת נשים". עולות כאן הבחנות בין המושגים אשה ונשיות, ומוצעות תובנות בדבר הדראג-קינגיות והקרוס-דרסריות הן כפרקטיקות מיניות והן כפרקטיקה חברתית.
חן רב נסוך על מה שנראה כמעשה של אוצרות משותפת, המקיימת הווי פלורליסטי (שיש שיראו בו אנמיות אוצרותית מסוימת). הדבר מתבטא, בין השאר, בבחירה לתת מקום גם לקולות אחרים, מעבר לשיח הדראג-קינג המהודק שעומד במרכזה.
 
למבקר המגיע מעולם המיינסטרים הסטרייטי, תערוכות מעין אלה מחדדות את התובנה כי תפקידי מגדר קשוחים מונעים מגברים ומנשים מיצוי של הפוטנציאל הטמון בהם. הרחבת תפיסות המגדר יכולה לאפשר ביטוי עצמי אותנטי יותר לנשים וגברים. קרנבלים כפורים, שבמרכזם התחפשות ומסיכות, מבטאים לא פעם את העובדה שההתחפשות והדראג טומנים בחובם גם את האפשרות להוריד את המסיכה כאקט של גילוי וקבלה עצמית. 

"מוגדרים 1", המרכז העירוני לקהילה הגאה תל אביב, אוצרות: טמיר לדרברג, נאוה ויינר, סוזנה ינקו