זכות בחירה

יום הבחירות לכנסת הראשונה, כ"ד טבת תש"ט
 (25.1.1949)

"בשעה 5:35 בבוקר השכם קמנו אני ואשתי ואחי, ר' שמעון לייב, וגיסי, ר' נתנאל סלדוכין, ובני דב. אחרי ששתינו קפה, לבשנו בגדי שבת לכבוד היום הגדול והקדוש הזה. כי "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". אחרי אלפיים שנות גלות או יותר, אפשר להגיד מששת ימי בראשית ועד היום הזה, לא זכינו ליום כזה, שנלך לבחירות למדינה יהודית ו"ברוך שהחיינו וקיימנו לזמן הזה". בני דב הלך מהבית בשעה 5:45 והלך באשר הלך כי הוא אוהד גדול לרשימת ח' (חירות) מאצ"ל, ולא בא כל היום וכל הלילה.

אני ואשתי וגיסי הלכנו לקלפי באזור 10, בית הפועל המזרחי, אשר ברחוב החבשים, ופנקסי הזהות של מדינת ישראל בידינו. בשמחה רבה ועצומה הלכנו את הדרך הקצרה מביתנו, כי מיום י"א תשרי שנה זו גרנו בבתי ויטנברג, בקומה התחתונה של בית משפחת דוושא גולדשמיד,  מכיוון שביתנו בבית ישראל (שנפגע בההפגזות) היה בתיקונים. לפי חוק הבחירות היה עלינו לבחור באזור זה ולא באזור בית ישראל, מקום מגורי הקבוע.

כל הדרך אל הקלפי, הלכתי כמו בשמחת תורה אצל הקפות עם ספר תורה, כי פנקס הזהות של ישראל היה בידי. לא היה גבול לאושר והשמחה שהיו לי. בשעה 5:50 באנו לבית הפועל המזרחי, ואנחנו היינו הראשונים. רק השָמש היה שם. החשמל היה דולק. שאלנו את השמש איפה הם חברי ועדת הקלפי? הם עוד לא באו! חיכינו עד שעה 5:54, באו שנים מאנשי חברי ועדת הקלפי, ובשעה 6:02 בא היושב ראש של הוועדה, העורך דין ---. מחיתי בפניו על זה שלא בא בזמן הנכון, כי לפי החוק היה צריך להתחיל בשעה 6:00. היו"ר התנצל לפני. היו"ר אמר שמכיוון שישנו קוורום, כי היו"ר והסגן ועוד חבר אחד, וגם משקיף אחד מחירות, כבר אפשר להתחיל בעבודה. השמש הביא את תיבת הקלפי, והיו"ר קרא אותי ואמר "והדרת פני זקן", וגם לאחי, וביקש מאיתנו שאנחנו שנינו נהיה עדים לפרוצדורה של פתיחת הקלפי. הוא הראה אותנו את תיבת הקלפי שהיא ריקה ובפנינו חתם אותה, קשר סביב התיבה חבל ארוך וקשר אותו היטב וחתם בשעווה, ורשם פרטיכל על זה. הוא רשם בפרטיכל כי אני באתי בשעה 6:00 (זה לא מדויק מכיוון שבאנו בשעה 5:50, והוא היו"ר בא בשעה 6:02) ובשעה 6:23 התחילו הבחירות. היו"ר אמר לי שהיות ואני האיש הזקן מכל האנשים שישנם פה, אז אני אהיה הראשון מהבוחרים.

ברטט של קדושה ובהדרת קודש מסרתי לידי היו"ר את פנקס הזהות שלי וקרא את שמי מתוך הפנקס שלי וספר הבוחרים, וסגן היו"ר רשם את שמי בנייר ונתן לי את מספר 1. מסר לידי מעטפה אחת ונכנסתי לחדר השני, ששם היו מונחים כל הפתקאות מכל הרשימות, וביד רועדת וברגש של קדושה לקחתי פתק אחד מספר ב', רשימת האיחוד הדתי, ושמתי אותה לתוך המעטפה שקבלתי אותה מידי היו"ר, ונכנסתי שוב לחדר הקלפי, והראיתי לכולם כי יש בידי רק מעטפה אחת. והגיע הרגע הכי קדוש בחיי, אותו רגע שלא זכו לו לא האבא שלי ולא הסבא שלי. רק אני בזמני זכיתי לרגע קדוש וטהור כזה. אשרי לי ואשרי חלקי! בירכתי ברכת שהחיינו, ושמתי את המעטפה לתוך תיבת הקלפי. לחצתי את ידי היו"ר והסגן ויתר חברי הוועדה ויצאתי משם. חיכיתי לאשתי, אחי וגיסי, ובשעה 6:28 שבנו הביתה.

הלכתי להתפלל, יום חג גדול".

הדברים שלהלן לוקטו מתוך יומנו האישי של הרב משה יקותיאל אלפרט זצ"ל, שהיה ר"מ (מלמד) בישיבת עץ חיים הידועה  בירושלים בשנים 1917-1955. הודות לאישיותו ולשפות הזרות השגורות בפיו, התמנה על ידי נציגי המנדט הבריטי בשנת 1938 למוכתר של כל השכונות היהודיות בצפון ירושלים - בית ישראל הישנה והחדשה, מוסררה, הר הזיתים, סנהדריה, מחניים ושנלר. (פרופ' פנחס אלפרט מאוניברסיטת תל אביב)

"אני אבחר בך, ואת בי תבחרי, וביחד נהיה לרוב". יום הבוחר 2009

**
מחשבות בעקבות היומן - עידו חברוני: 

א. גמד על כתפי ענק. כל מה שאכתוב לאחר הקטע הזה לא יגיע לקרסוליו. ואף על פי כן, קשה להימנע מלהעיר על הרלוונטיות שלו להווה.

ב. תפילה. הרב אלפרט הולך להצביע לפני שהוא הולך להתפלל. עגלה מלאה ועגלה ריקה?

ג. בימים ההם. הימים ימי פוסט-שואה. העם היהודי ניצל בעור שיניו מכליה מוחשית. חלוצים וחלוצות מפריחים את השממה. תפוח זהב יהודי ראשון אחרי אלפיים שנות גלות. המנהיגים חדורים ברוח אידיאליסטית. יהודים אוחזים בנשק ומגינים על עצמם.

ד. ובאותו עניין. אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. רק לפני שנולדנו היה שמח. אבל איך שנולדנו, הכל נגמר.

ה. בזמן הזה. מדינה יהודית היא עובדה מוגמרת (ומשעממת?). משבר כלכלי. פערים חברתיים. המנהיגים לא משהו (כך מקובל להגיד).

ו. טעות סטטיסטית. העובדה שאנחנו חיים במדינה יהודית, שהילדים בה לומדים בעברית ונערים עבריים שומרים על גבולותיה, ואלו גם אלו נוסעים להצדיע לאבותיהם שנשרפו באושוויץ, היא תוצאה של טעות סטטיסטית. היא נס, שסבירותו קטנה מסטיות התקן של סקרי הבחירות. מבחינה סטטיסטית, היינו צריכים להיוולד שם, תחת מרותו של שלטון זר זה או אחר, עוין פחות או יותר את העם היהודי. שישים שנה הן כלום לעומת אלפי שנות גלות.

ז. זכר ליציאת מצרים. לנסים יש נטייה להיקבר תחת אבק היומיום. לכל היותר אנו נזכרים בהם בערגה ומפטירים "היו זמנים". המסורת שלנו מאפשרת מבט אחר: זכר יציאת מצרים הנצרב בתודעתנו ערב ובוקר לא נועד לייצר נוסטלגיה. הוא בא להזכיר לנו שנס החירות נמצא איתנו תמיד. שמתחת לכל כבלי שעבוד אנחנו בני חורין.

ח.  יום הבוחר. יום הבחירות יכול לחדד תובנות דומות: אנחנו בוחרים. "אנחנו" - אזרחי מדינת ישראל, עם חופשי בארצנו. "בוחרים" - אדונים לגורלנו.

ט. שהחיינו. ולכן, גם היום: שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

י. וזוהי רק ההתחלה. חופש הוא אחריות גדולה. גורל משותף הוא משימה לא פשוטה. יש לנו עוד הרבה מה ללמוד.

ד"ר עידו חברוני הוא איש סגל במכון מנדל למנהיגות חינוכית והמנהל האקדמי של רימון - תוכנית התיכוניסטים של מרכז שלם.