הסופרת קורינה מבקשת חתימה (טובה)

בינואר 1968, ואני בת שלושים ושתיים, נאמר לי מפי הרפואה שאם לא אסכים לעבור ניתוח לב יש לי שלושה חודשים לחיות.

באותה שנייה שמעתי בתוכי קול נודר: "מיד אחרי הניתוח אני מתחילה לכתוב".

הילדות שארכה שלוש שנים וזועזעה עם אימוץ חוקי הגזע ברומניה הפשיסטית, החודשים במחנה המעצר של הבריטים בקפריסין, העברית המאמצת, אירועי החיים בארץ – היו מאז לספרים בפרוזה לירית: כעין תשובה (1973), דפים ורודים (1989), סודות (2002).

נדר אחר נדר נדחקו ובאו הסיפורים הדרמטיים שבנופי הנפש (2003) וברומן הרב קולי בארץ לא ידעתי (2006) - ועד לספר הסאטירה המאוהבת, שרואה אור בחודשים אלה: הופכת עולמות/הבלוג.  

כעת אני שקועה בקיום נדר ישן: רומן רחב היקף על מקומה של המשפחה בחיינו. בתור עומדים שלושה ספרי ילדים, שני תסריטים, מחזה, שבעה כתבי יד של פרוזה - בשלבים שונים של הכנה.

אף כי אני מרדנית מלידה - ועל כך ממש לא מגיע לי להיכתב לשנה הבאה - הרי שבכל הנוגע לנדרים, הסופרת היא הצייתנות בהתגשמותה.

אני מקיימת - ונדריי מקיימים אותי.

לא כך ראוי?

קורינה היא סופרת, מו"לית והופכת עולמות מקצועית