חיות אדם

רִאשׁוֹן
ארבעים שנה של ציפייה מתלכדות לרגע אחד של מוכנות. עם העבדים שיצא ממצרים מת בחולות סיני. דור הבנים, בני מדבר, מחושלים וצרובי שמש, עומד נכון לקראת הגשמת הייעוד הגדול -  השיבה אל ארץ כנען, כיבושה, ייסוד ממלכת האלוהים.
הכל מוכן למערכה הגדולה.
 
שֵׁנִי
למשה רבנו, המפקד העליון של הצבא הזה, יש תוכניות אחרות: "ונשל ה' אלהיך את הגויים האל(ה) מפניך מעט מעט, לא תוכל כלותם מהר - פן תרבה עליך חיית השדה" (דברים ז, כב).
 
שְׁלִישִׁי  
היה לנו רעל בעורקים, בנאדם, רעל. לא ראינו ממטר. כמו מכונה, בנאדם. רתק מכסח מלמעלה, לא נותן להם להרים ראש;  גידו נכנס בריצה מטורפת טה טם, טה טם, מזהה מטרה - יורה, מזהה ראש - מוריד. מזהים דלת, הוא נדבק לימין, אני נדבק לשמאל, משחרר רימון הלם, עשרים ואחת עשרים ושתיים בום אנחנו בפנים. גידו דוקר פינה שמאלית. פתאום בתוך כל העשן הזה אני קולט אותו ככה, מולי, חצי חרש מהרימון. נשבע לך אח שלי, עם הקת של הנגב פרקתי אותו. עם הקת של הנגב.

צילום: פלאש 90
רְבִיעִי  
"חיית השדה" שבנפש. קפקא יקרא לה "השאיפה להיות אינדיאני". לחיות את החיה. להתחבר אל הכוח הקיומי, הראשוני, החיוני; בלי מחשבות, סיבוכים, רגשות אשמה או חרטה.
להיות חזק ומהיר וגמיש כמו החיות המושלמות ממשפחת האדם של לני ריפנשטל בסרט "אולימפיה" (Olimpya) - שיר ההלל הנאצי לגוף האדם, התיעוד הרשמי של המשחקים האולימפיים בברלין של 1936.
 
חֲמִישִׁי  
אולי זו הסיבה לעליצות המשונה שמתלווה תמיד לעיסוק במוצא האדם מן הקוף. הלגיטימיות האבולוציונית ל'קופיות' האנושית. האדם אינו אלא חיה מודחקת. אוכל, שותה, מתרבה. תנו לחיות לחיות.

שִׁישִּׁי  
אלא שהחיה זקוקה אבל לא מתאווה, חסרה אבל לא משתוקקת, נלחמת אבל לא מקנאת.
האדם יבקש תמיד יותר ממה שקיומו מחייב, ישבור ללא הרף את ההרמוניה שלו עם הטבע וירצה יותר. ישעבד את כוחות הטבע, את הצומח, את החי, את גופו שלו - לרצונותיו.
לכן הוא יוצר אמנות, לכן הוא יוצר יופי, לכן הוא משתנה. לכן הוא אדם.
החיה היא צורך, האדם הוא רצון.

שביעי
בעבר "א וילדע חיה" היה כינוי גנאי.
אצלנו "חיה רעה" נחשב לאות כבוד.

מַפְטִיר
אי אפשר לצאת למלחמה בלי החיה. אסור לחזור איתה הביתה.