ים של לב

"זוהר", אלבום הסולו החדש של קרולינה, נפתח בהצהרת כוונות בשם "חופש". מעבר להיותו שיר מקסים וקצבי, הוא משמש גם כחלון הצצה אל תהליך היצירה והכוחות המניעים של קרולינה. "תנו לי מרחב להיות, אומץ לחיות בתוך בועה של תום", היא מבקשת ומסכמת במלים "רק אמת פשוטה ואהבה".

קל להניח שהמשפטים האלה מייצגים תפישת עולם היפית ונאיבית ויהיה בכך מן האמת, אבל יש בהם הרבה מעבר. "חופש" מספר על יוצרת שפועלת בתחום שהולך ונעשה ציני, ומבקשת לשמור לעצמה על הדברים שחשובים לה באמת והופכים את כל העיסוק הזה לראוי לחיובי. "זוהר" מלא באותה תחושה כיפית ומשחררת של אהבה חסרת תנאים ורצון להעניק מהטוב שלה לעולם כולו.

 
הסינגלים ששוחררו לרדיו, "אל תאחר" ו"מול הים", זכו לפרגון ענק. בצדק. שניהם מכילים את שני הרעיונות שמובילים את הטקסטים באלבום. הראשון מספר על ההמתנה האינסופית לאהוב שיגיע. המלים של קרולינה מטשטשות לגמרי את היכולת להבחין אם מדובר באהוב שהלך והיא ממתינה לשובו, או שהם מעולם לא נפגשו, אבל היא יודעת בדיוק איך תרגיש בפגישה ומה היא תביא עמה. ב"מול הים" היא מבקשת שוב את הפשטות והתום. "עזוב שטויות, תתחיל להיות, תהנה מהחיים", היא שרה ומחזירה את המאזין לחוויית ילדות תמימה ונקייה - משהו שטבוע בכולנו אבל נעלם במרוץ האינסופי שכולנו שקועים בו.

את המלים התמימות והאוהבות האלה עוטפת מוזיקה מלאת נשמה וגרוב. אורי כנרות (בום פם) שהפיק את האלבום ועיבד אותו מוזיקלית, הצליח לספק לו עטיפה חמימה ורגישה. ההפקה משאירה המון מקום לשירה של קרולינה, אבל גם מציתה את הדמיון ושולחת אותו לטייל בעולם. האווירה הלטינית ב"שנסון ללבנון" הרומנטי, הגרוב האפריקאי ב"Save me from myself" המעולה, הקריצה ההודית ב"ולא היה בינינו אלא זוהר" שכתבה לאה גולדברג וקיבל כאן טוויסט מופלא - כל אלה הם מופת של מוזיקה שמחה, יצירתית, גועשת, מזמינה, אוהבת, אנושית ומנחמת.

ב"זוהר" קרולינה לא מנסה להמציא את עצמה מחדש. היא עובדת שוב עם המוזיקאים שעבדו עמה בעבר ומראה שבאר היצירה המשותפת שלהם רחוקה מלהתייבש. כנרות מנגן בגיטרות, שחם אוחנה על הבס ואופיר קותיאל (שהפיק את אלבומה הקודם יחד עם סאבו) על הקלידים ושלל כלים אחרים. החיבור בין המוזיקאים המצוינים האלה מייתר לגמרי את העיסוק בהגדרת ז'אנר או כיוון מוזיקלי לאלבום. יש בו קצת רוק וקצת גרוב, מעט סול ומעט אתני, טיפה של קלאסיקה וים של לב.

"זוהר" מכיל שבעה שירים בלבד, אבל זה מספיק לו כדי להמיס לגמרי את המאזין כבר במפגש הראשון. הוא נעים ולא מכביד, אבל לא נופל לתהום החלולה של הפופ המסחרי. למעשה, הוא האנטיתזה המוחלטת לכל להיטי האינסטנט שדועכים אל תהום הנשייה אחרי סיבוב קצר במצעדי הפזמונים. אם החזקתם מעמד לאורך שבעת השירים וחומת הציניות לא נפלה, הביצוע האקוסטי ל"אל תאחר" שחותם את האלבום ימוסס אותה בעדינות. עכשיו קל יותר להאמין - האהבה תנצח.