סוחר המוות

שרשרת התאבדויות מתמשכת. מתוך "ד"ר פומרנץ" העיסוק במוות הוא נטייה מוכרת ושכיחה בקרב יוצרים מבוגרים. אדם קרוב אצל עצמו, וכשהמוות קרוב - הוא קרוב אצל עצמו אף יותר. אסי דיין מתקרב לגיל 70, ובריאותו - כפי שאפשר היה להיווכח בכתבה ששודרה לפני כמה שנים בערוץ 10 - רופפת. אבל האמת היא שזה אינו המוות שנוקש על דלתו של דיין, אלא דיין שנוקש על דלתו, ומזמן.

דיין - בניגוד למה שאפשר לחשוב על מי שיצר קומדיות כמו "גבעת חלפון אינה עונה" ו"שלאגר" - מתעסק במוות מגיל צעיר. המוות מופיע כבר בסרטו הראשון כבמאי וכתסריטאי, "הזמנה לרצח" (1973), ועולה למדרגת ההתאבדות בסרטו השני הנשכח והנפלא "חגיגה לעיניים" (1975), שבו גולל את קורותיו של משורר הנוסע לצפון במטרה להתאבד. בסרט שנחשב לגולת הכותרת של יצירתו - "החיים על פי אגפא" (1992) - שוב מופיע מוטיב ההתאבדות. וכעת מגיע "ד"ר פומרנץ", וכל כולו שרשרת התאבדויות מתמשכת.

 

ד"ר יואל פומרנץ (בגילומו הגרוטסקי במתכוון של דיין) הוא פסיכולוג מזדקן ולא מצליח במיוחד שמארח את אחרוני לקוחותיו בסלון ביתו שבקומה ה-12 של בניין דירות תל אביבי ומחלטר כפסיכולוג טלפוני בשירות שמציע עזרה נפשית אקספרס. חייו העלובים נעים בין שני המוקדים הדיכאוניים האלה, מתובלים בארוחות על בסיס "מנה חמה" ונחלקים עם בנו יואב (מיכאל הנגבי), פקח חניה הלוקה בתסמונת אספרגר. כשפומרנץ מחליט לשלב בין העבודות ולהזמין את מטופליו הטלפוניים לפגישה בקליניקה הביתית, הוא מפוטר מעבודתו. אבל כשדלת אחת נסגרת, חלון המרפסת נפתח, וכך מגלה ד"ר פומרנץ את יתרונות המגורים בקומה ה-12 - הייאוש נעשה יותר נוח לקפיצת התאבדות.

"ד"ר פומרנץ" הוא אחד הסרטים החשובים והמעניינים בפילמוגרפיה המרשימה של דיין. זאת בעיקר משום שהוא נדמה כסיומו (העגום) של מהלך ארוך שעבר דיין מדמות הצבר האולטימטיבי אורי כהנא ב"הוא הלך בשדות" לד"ר יואל פומרנץ ב"ד"ר פומרנץ". כברת הדרך הזאת ניכרת באופן פיזי ממש בדמויותיו של דיין - הפלמ"חניק יפה הבלורית והתואר נהפך לדמות לווייתנית, גדולת מידות וגסת מראה (דיין סיפר כי ניסה לחקות את "בהמיותו" של מנחם גולן). כשמעתיקים את המסלול הזה למישורים מטאפוריים, אפשר אולי למצוא בו את דעתו של דיין על שאירע למדינת ישראל ב-45 השנים שחלפו בין שני הסרטים ושני הגיבורים: לוחם המחתרת שגאל את מדינתו נהפך לגבר כעור, רצוץ ועלוב שמנהל חיי דלות מדכאים. מי שהיה אז מציל העם שולח אותו כיום להתאבד בקפיצה מהחלון.

וכך, אף על פי ש"ד"ר פומרנץ" הוא סרט בעל ממדים מינוריים וצנועים בהרבה מיצירות קודמות של דיין - הוא מתרחש ברובו בחלל הדירה המצומצם ומתאר סיטואציות קטנות של שניים-שלושה אנשים - דיין מנסח בו אמירה ברורה למדי על ישראל 2012. ועם זאת, נדמה שהאמירה הזאת פחות פוליטית מזו שנוסחה בטרילוגיה של דיין ("החיים על פי אגפא", "שמיכה חשמלית ושמה משה" ו"מר באום"), אף שדיין מתייחס לסרט כחלק הרביעי בטרילוגיה. הפעם האמירה אישית מאוד, אוטוביוגרפית במידה מסוימת, ועם זאת אוניברסלית. ובעיקר - זו אמירה אנושית. כי "ד"ר פומרנץ" הוא סרט על בדידות.

וכמו ב"חגיגה לעיניים" וב"החיים על פי אגפא", מובילה הבדידות הקיצונית אצל דיין למעשה הקיצוני של התאבדות. אלבר קאמי הגדיר את ההתאבדות כשאלה הפילוסופית המשמעותית מכולן, אבל נדמה שמבחינת הדמויות ב"ד"ר פומרנץ", אין כאן כל שאלה או התחבטות. הן רוצות להתאבד, וזהו. הן נחושות להתאבד, גם אם פעולותיהן (עמידה על מרפסת נמוכה, צניחה על חבלי כביסה) אינן מעידות על כך. כשהן מגיעות לביתו של פומרנץ, הן פונות מיד אל המרפסת ואל העסק.

אך יש אפשרות נוספת - כך לפחות נדמה במשך רוב הצפייה בסרט - שאותה מגלם פומרנץ. אותו פומרנץ בודד לא פחות ממטופליו: התקשורת עם בנו לקויה, הרופאה במוקד העזרה הנפשית (יבגניה דודינה) מפנה לו עורף, המוקד מתנער ממנו. פומרנץ, באקט נצלני אך כזה שנראה אגבי בעיניו, מחליט לנצל את בדידותם של אחרים כמקור הכנסה ונהפך לסוחר מוות. אלא שאינו מין נבל מתוחכם וחורש רעה: נדמה שהוא פשוט אדיש למוות ולגורלם של אחרים. הוא מתייחס למוות באותה מידה של השלמה טבעית וכמעט בלתי מודעת שבה הוא מתייחס להליכה לשירותים, נניח. "החיים", הוא אומר, "הם מחלה עם100 אחוז תמותה".

אבל הבדידות, כך על פי "ד"ר פומרנץ", סופה שתגבר גם על נפשו של האדם האפאתי ביותר. והבדידות הזאת, עם הסוף הפסימי והאופטימי בה בעת של הסרט, היא שהופכת את "ד"ר פומרנץ" ליצירה קומית-מלנכולית אנושית, אינטימית וכנה של יוצר חשוב ונערץ שהוא, מתברר, גם אדם בודד מאוד.

"ד"ר פומרנץ". תסריט ובימוי: אסי דיין. שחקנים: אסי דיין, מיכאל הנגבי, שלמה וישינסקי, רבקה מיכאלי, שמיל בן ארי, לוסי דובינצ'ק, שלמה בר שביט, צופית גרנט, יוסף כרמון, אושיק לוי, יבגניה דודינה. 88 דקות.