מי אוהב אותך יותר ממני?

בהיותי ילדה שמנמונת בסנדלים תנ"כיים, אי שם בשנות השמונים העליזות, אחת ההנאות הגדולות שלי היתה לתלות במרפסת את הדגל הכחול-לבן ששמרנו במגירה ליום העצמאות. הדגל המתנופף שימח את לבי: כך אנחנו בעצם אומרים שאנחנו גאים במדינה, הסבירה לי אמא. ולמה אנחנו גאים בה? הקשיתי. אמא השיבה: כי המדינה עושה הכל בשביל לשמור עליך. המדינה שלך היא המקום שבו את תמיד מרגישה בטוחה ומוגנת.

נקפו השנים, והנה אני עומדת מול המדינה שלי, ומרגישה שלא רק שהיא לא עושה הכל כדי להגן עלי, היא אפילו סוטרת בפרצופי חדשות לבקרים. אני רואה בעיניים כלות כיצד אנשים נטולי מצפון ובעלי אינטרסים זורעים פחד, שנאה ובורות ומעודדים את הקיטוב בין פלגים שונים באוכלוסייה כדי לסמא את עיניהם ולנצל אותם. נציגי הציבור שלי מספרים לי על איום הפצצה האיראנית, על הגז המצרי, על הטילים העזתיים, ומקווים שאבהל כל כך שאשכח לשים לב שהם מדי פעם מועלים בתפקידם. ישראל נמצאת תמיד במקום גבוה להדאיג במדדים עולמיים של שחיתות, והולכת ומידרדרת במדדים של חינוך, רווחה וחירויות אישיות. נכון, לא קיימת מדינה שאין בה ליקויים שדורשים תיקון: השאלה היא איך מתייחסים לליקויים הללו. וזה החלק הגרוע מכל.

ביקורת נוקבת. מחאת הקיץ 2011 (פלאש90)

בשנים האחרונות השתרשה בישראל האמונה לפיה ביקורת היא שוות ערך לבגידה. אותי לימדו שבמדינה דמוקרטית, אזרחות פעילה פירושה לחקור ולדרוש, לשאול שאלות, ולעמוד על כך שנציגי הציבור ימלאו את הבטחותיהם לבוחרים. לא מזמן סיפרתי לידידה אירופית על חברי הכנסת והשרים שלנו שנשלחו לבית סוהר, מי באשמת שוחד, מי באשמת שוד הקופה הציבורית. "נו", השיבה ידידתי, "גם אצלנו יש לפעמים שחיתות. זה קורה." – "כן", השבתי לה, "אבל אצלכם לא קוראים למי שמתעקש לחשוף את השחיתות 'בוגד', אם אני לא טועה." - "אממ, לא", היא הודתה.

בשנה האחרונה השתתפתי בלא מעט פעילויות – הפגנות, צעדות מחאה, אפילו דיון בכנסת – שהעלו ביקורת נוקבת כלפי התנהלות המדינה בתחומים שונים: דיור, בריאות, תחבורה ציבורית, שוויון מגדרי. על פי תפיסת עולמי, מדובר במילוי חובתי האזרחית. על פי תפיסת העולם של רבים מאוד בקרב הישראלים כיום, מדובר ב"פגיעה בחוסן הלאומי" ו"החלשת ישראל מול האויב". אנשים כמוני, שמעזים להשמיע דברי ביקורת, חטפו קיתונות של כעס ושנאה שהיו מבהילים לא פחות מאיום הפצצה האיראנית. היו שהציעו להעמיד אותנו לדין, להוציא אותנו להורג, וביום השואה האחרון, באקט מצמרר שהוסיף לי לא מעט שערות לבנות, היה גם מי שטעןשהשמאלנים הם בדיוק כמו הקאפו, כלומר משתפי פעולה עם הנאצים. הדבר הזה קרה בדיון מיוחד בנושא "הפקת לקחי השואה", בכנסת ישראל 2012. 

זו הסיבה שאיני יכולה יותר לתלות דגלים בלב שלם. כל אותם האנשים שניכסו לעצמם את סמלי המולדת וטוענים שרק הם אוהבים את המדינה באמת גזלו ממני את היכולת הזו. אלה הם האנשים שמעדיפים להתעלם מעוולות שגובות מחירים כבדים מכולנו כדי לא לפגוע ב"תדמית שלנו בעולם", ולא שמים לב שמי שגורר את פרצופה של המדינה בבוץ לעיני העולם כולו הם הפוליטיקאים והבכירים שסרחו – לא האנשים שהעזו להצביע עליהם. למרות הטענות של הפטריוטים הטהורים בעיני עצמם, יש יותר מדרך אחת להביע אהבה ונאמנות למדינה. הדרישה שהמדינה תתקן את דרכיה ותהיה מקום טוב יותר לחיות בו היא לא בגידה, אלא ההיפך הגמור מזה. אני רוצה לשוב ולהיות גאה במדינה שלי ביום העצמאות. וגם בכל שאר הימים. חג עצמאות שמח.

בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי