וכיתתו חרבותיהם לאוטובוסים

הפגישה הראשונה שלי עם התחבורה הציבורית זכורה לי היטב. הייתי בת 12, וזה היה יום הלימודים הראשון בחטיבת הביניים. מצאתי את עצמי נדחקת בין עשרות אנשים ממהרים, מבלה את הנסיעה תחובה תחת בית השחי של גבר נרגן מצד ימין, כשמטרייה של גברת עמוסה בסלים נעוצה בצלעותיי מצד שמאל. היום, כמובן, המצב שונה לחלוטין: בית השחי נמצא דווקא מצד שמאל והמטרייה מצד ימין. התוצאה זהה: אני יורדת מהאוטובוס עם סחרחורת, בחילה וחור בצורה מטרייה באזור הבטן. 

נסיעה בתחבורה הציבורית בארצנו אינה תענוג גדול. כששמעתי לראשונה על היוזמה של עיריית תל אביב להפעיל תחבורה ציבורית בשבת, תגובתי האוטומטית היתה "מה דעתכם לדאוג לתחבורה ציבורית נורמלית בימי השבוע, ורק אז להוסיף את שבת?", אלא שזה דיון אחר לגמרי. בינתיים נראה שהציבור התל-אביבי החילוני, מגובה בציבור החילוני בכל הארץ, החליט לצחצח חרבות ולתת בעיטה קטנה משלו לסטטוס קוו. 

לא יפגעו בצביון היהודי (פלאש90)

תהיה איכות השירות בתחבורה הציבורית אשר תהיה, היא נהפכה לסלע מחלוקת קשה במיוחד בין חרדים לחילונים. כולם מתווכחים על הזכות להגיע מנקודה א' לנקודה ב' בתנאים שלהם: אלה טוענים לפגיעה ברגשותיהם כשאישה יושבת בקדמת האוטובוס, ואלה טוענים לאפליה מגדרית. אלה טוענים לחוסר צניעות בפרסומות שמתנוססות על אוטובוסים, ואלה טוענים להדרת נשים מהמרחב הציבורי. ובעוד הקרב מתחולל בעוז, האוטובוס משתדל להגיע ליעדו מבלי להתפרק בדרך.

רוב הטיעונים בנושא נעים סביב הזכות להגדרת מרחב ציבורי או משותף. אוטובוס, בניגוד לרכב פרטי, נמצא ברשות הרבים. עבור החרדים, הפולחן הדתי אינו דבר אישי אלא ציבורי, קהילתי, ולכן מובן מאליו שיש להחיל אותו גם ברשות הרבים ולא רק בביתם פנימה. עבור החילונים, הפולחן הדתי הוא דבר אישי לגמרי, והיות שהמרחב הציבורי כולל גם חילונים, החלת חוקי הדת על המרחב הזה הופכת אותם בהכרח לדבר שהם אינם רוצים להיות - וזו עבורם המהות של כפייה דתית. בשיאו של המאבק על קווי ההפרדה - המכונים גם "קווי מהדרין" - הטענה המרכזית של המצדדים בהם היתה שבשל הרכב האוכלוסיה, יש להתחשב ברגשות החרדים ולאפשר להם לנהל גם את המרחב הציבורי כראות עיניהם. טיעון זה חוזר אליהם עכשיו כבומרנג, כשעיר הבירה החילונית של ישראל טוענת שגם לה מגיעה התחשבות בהרכב האוכלוסיה. 

לעניות דעתי, השימוש בטיעון הזה הוא טעות מרה. הטיעון בעד הפעלת אוטובוסים בשבת לא צריך להיות קשור שוב להגדרה של "ציבור" כזה או אחר, אלא לזכות להגדרה עצמית כאדם. עבור רבים מאתנו, השאלה היא לא למה צריך אוטובוסים בשבת, אלא למה לא. אנחנו רוצים שתהיה לנו אפשרות בחירה, כאינדיבידואלים, ולא שהקבוצה - כל קבוצה - תכפה עלינו את דעותיה ומנהגיה. יכולת הבחירה האישית היא ערך עליון בעיני חילונים, בדיוק כמו ערכים כגון קדושת השבת. 

 
אני לא מקבלת לרגע את הטיעון שהפעלת אוטובוסים בשבת תגרום לפגיעה בצביונה היהודי של מדינת ישראל: בחיפה פועלים אוטובוסים בשבת כבר שנים רבות, והיהדות בעינה עומדת. גם כבודה של השבת במקומו מונח, ומי שמאמין שמדובר בערך מקודש ונצחי שהחזיק מעמד במשך אלפי שנים לא באמת סבור שכמה אוטובוסים מטרטרים יפגעו בו פגיעה אנושה. 

השורה התחתונה היא שאנחנו, אנשים שלא בחרו באורח חיים דתי, נאלצים להגביל את צעדינו מתוך התחשבות באנשים שבחרו להטיל על עצמם הגבלות בשם הדת. יודעים מה? נמאס לנו שהתחשבות ברגשות היא כביש חד סטרי. השבת היא ערך עליון בעיני הדתיים? אין שום בעיה. הזכות לתנועה חופשית במרחב הציבורי היא ערך עליון בעינינו. כן, אפילו במחיר של מטרייה בצלעות.