2,000 שנה חיכינו למדינת ישראל שתקום, אבל גם ב-64 השנים מאז שקמה, אנחנו לא מפסיקים לחכות לה שתקום. זה לא רק תשעה באב, שמייצג חורבן שלפחות חלקו כבר שוקם עם הקמת המדינה והפיכת ירושלים לעיר הגדולה בישראל - גם בהמנון הלאומי שלנו "התקווה" אנחנו עדיין מקווים לתקומתו של העם היהודי בציון.
קשה להתחרות בעוצמה, אבל הגיע הזמן להחליף (פלאש90)
רבות דובר על כך שההמנון הלאומי מדיר כמעט 20 אחוז מתושבי המדינה שאינם יהודים, על היותו מדכא, על העובדה שהלחן שלו הוא לחן מולדבי עממי ועל אישיותו של מחברו נפתלי הרץ אימבר. הצעות שונות הועלו כחלופה ל"התקווה", רובן סכריניות, מגוחכות ומביכות. אכן, קשה להתחרות בכוחו של המנון שמושר בפי כל יהודי ציוני יותר מ-100 שנה ומייצג בעיני כולנו את הלאומיות הישראלית.
אמנם קשה להתחרות בעוצמה שיש ל"התקווה" בעינינו, אבל הגיע הזמן להחליף את ההמנון. הנושא הועלה לפני כמה שנים דווקא על ידי ח"כ מוחמד ברכה מחד"ש. הוא הציע את השיר "אני מאמין" של שאול טשרניחובסקי (המוכר כ"שחקי-שחקי" על שום מילותיו הראשונות) כחלופה.
לעומת "התקווה", המדבר על זהות מצומצמת ותקווה מצומצמת לקוממיות יהודית בארץ ישראל ותו לא, "אני מאמין" מכיל את התכנים ואת האתגרים שיש למדינה שתקום, שכבר קמה: אמונה ברוח האדם ובחופש הרוח האנושית ובכוחה ("כי באדם אאמין"); ספקנות בריאה וזניחת הבלים ("רוחו ישליך כבלי הבל"); צדק חברתי ("לא ברעב ימות עובד / דרור לנפש, פת לדל") וסולידריות חברתית ("גם ברעות אאמין") וכלל אנושית ("ישאו שלום / אז וברכה לאום מלאום"). השיר נוגע, כמובן, גם בקוממיות הלאומית ("ישוב יפרח אז גם עמי / ובארץ יקום דור / ברזל כבליו יוסר מנו / עין בעין יראה אור"), אך בהמשך הוא פונה אל עתידו של העם ואל חיי ההווה של העם שיקום, אל חיי הרוח שיתקיימו במדינה ומאחל לעם ש"יחיה, יאהב, יפעל, יעש".
שינוי עומק
השיר, שנכתב בשנת 1894 על ידי טשרניחובסקי, אמנם מייצג את השאיפה לקוממיות יהודית בישראל, אך בניגוד 
יותר חיובי מאימבר. טשרניחובסקי ל"התקווה" הדיכאוני-משהו, הוא מרומם רוח ודינמי, ובניגוד לפרטיקולריות הצרה של "התקווה", הוא מכיל גם ערכים חיוביים לגבי החיים בארץ ישראל. נוסף על כך, האפשרות שיתקבל על ידי האוכלוסייה הלא-יהודית בארץ והעובדה שחבר כנסת ערבי מוסלמי הוא שהציעו כהמנון, מגדילות את התקווה שיש עוד מקום שבו יוכלו יהודים, ערבים וכלל שוכני הארץ הזאת לחיות בהבנה ובקבלה הדדית. חוץ מזה, אישיותו של טשרניחובסקי חיובית ומרשימה בהרבה מזו של אימבר, והעובדה שזה שיר "יד ראשונה מרופא" מן הסתם אינה מזיקה.
לא בן רגע משתנה המנון, ולא בהחלטה פוליטית מקרית. שינוי ההמנון הוא שינוי עומק שראוי שיחול. דווקא בתקופה שבה שמרנות לאומנית תוקפת אותנו, גם בדמות חוקים המשתיקים את חופש הביטוי וגם בדמות פרס הזוי ליצירה "ציונית" מטעמה של השרה הציונית לימור לבנת, ראוי להראות שהלאומיות הישראלית והציונות אינן נחלתם של הלאומנים, המדירים, הגזענים והתגרנים - היא תקומתו של עם תאב שלום בארצו והמשך קיומו על פי הערכים הנעלים שהותוו לנו ושאנו משתוקקים להתוות הלאה. להתחיל לשיר את "אני מאמין" באירועים שונים, להתחיל ללמד אותו, ללמוד אותו ולקרוא להחלפתו של "התקווה" בשיר המתאים יותר אולי גם יקדמו במעט את הערכים שלהם הוא קורא.
