שיחת בנות

לא מזמן ישבתי עם חנה פנחסי (דוקטורנטית במחלקה למגדר באוניברסיטת בר אילן ועוד כל מיני דברים) לשיחה קלה על כוס קפה, ובמהלכה היא האירה את עיני בתובנה מעניינת מאוד. דיברנו על בית המדרש שהיא תנחה בשנה הבאה במכון הרטמן, ותהיתי למה הוא מיועד לנשים בלבד. הרי לכאורה, אם אנחנו סבורים שבתי מדרש לא אמורים להיות של גברים בלבד, למה שנקיים בתי מדרש על טוהרת הנשים? האם מדובר מבחינתה בניסיון לייצר לימוד נשי בעל אופי "מיוחד", אחר מזה הגברי?(פלאש90)

פנחסי מיהרה לומר שאין לה סבלנות רבה לרעיונות מהותניים שכאלה, המייחסים "טבע" שונה לאישה, שמוביל בהכרח לצורה שונה של לימוד גמרא. נהפוך הוא, היא אמרה – וכאן מגיעה התובנה המעניינת – אם נתבונן במערכה הפמיניסטית שמתחוללת בתקופה זו בשדות שונים על פני היהדות, נראה שטיעונים מהותניים משמשים בדרך כלל כדי לשמור את הנשים במקומן. דווקא פמיניזם "קלאסי" הוא אפקטיבי הרבה יותר ביצירת שוויון בין המינים מזה ה"רדיקלי".

פנחסי התייחסה להבחנה בין פמיניזם מהסוג הראשון, שמבקש בבסיסו שוויון תנאים והזדמנויות לגברים ונשים, ובין הפמיניזם מהסוג השני - זה שסבור ששחרור האישה יגיע לאו דווקא מהשתלבותה כשווה בעולם של גברים, אלא ממימוש הפוטנציאל הנשי שלה, מהגשמת נשיותה, שאינה אמורה להיות, ולמעשה אסור שתהיה, דומה לגבריותם של הגברים. זהו פמיניזם תרבותי, שמבקר את הניסיון של הגל הפמיניסטי הראשון להפוך נשים לגבר-גבר ומבקש למצוא מקום בחברה ליתרונות הנשיות. לפעמים הוא נראה רדיקלי מפני שהוא מכריז על שינוי סדר העדיפויות ואינו ממקם את חוסר השוויון בהסדרים חברתיים, דתיים או מעמדיים שניתן לשנות באופן טכני. ממילא מובן שפמיניזם מהסוג הזה מחזיק בגישה המהותנית המייחסת טבע שונה לגברים ונשים.

מה שפנחסי הצביעה עליו הוא שניסיונות לייחס לנשים תכונות שמבדילות אותן מבחינה אימננטית מגברים משחקים לידי כוחות שמרניים בתוך המסגרת האורתודוקסית, שממילא תופסים כך את הנשים (וזה נכון לא רק לגבי היהדות). פעולות שנגזרות מתפיסה כזאת, כגון הסמכת יועצות הלכה (חלילה לא פוסקות) בענייני נידה, תיחום אחוות נשים ב'סעודות אמֶנים', או דרשות המעניקות ערך מוסף לתפקידי האישה המסורתיים (למשל, הניקיונות לפסח) אמנם יכולים לתת לאישה היהודייה תחושת העצמה וייחוד, אולם אינם עושים דבר המערער את הסדר הפטריארכלי הקיים. מרחב הבחירה של בנותיהן לא יהיה רחב יותר. מנגד, תתעטף אישה לרגע בטלית, ומיד נשמע זעקות שבר מכל בר בי רב.

" תיחום של אחוות נשים או דרשות המעניקות ערך מוסף לתפקידי האישה המסורתיים אמנם יכולים לתת לאישה היהודייה תחושת העצמה וייחוד, אולם אינם עושים דבר המערער את הסדר הפטריארכלי הקיים "

ההבחנה החשובה הזאת רלוונטית מאוד גם לתמונה שעולה מהתפתחותה הכללית של היהדות האורתודוקסית הפמיניסטית בישראל מבחינה היסטורית. בעבר ביטויים למאוויים פמיניסטיים קיבלו צורה של עיסוק מוגבר בתחומים שעל פי המנהג ממילא היו ברשותן של נשים (ראש חודש, מקווה, הדלקת נרות, הפרשת חלה), ואילו בשנים האחרונות יותר ויותר מסגרות מציעות לימוד כללי, מקיף של המסורת ושל ההלכה לנשים (ישיבת תלפיות השוויונית בירושלים, למשל, ומהשנה הבאה, בית מדרש שוויוני ששמו זיהרא בתל אביב). התהליך כאן הוא הפוך לזה שהתרחש בתנועה הפמיניסטית המערבית: מפמיניזם "תרבותי" או "רדיקלי", המעבר הוא לפמיניזם "ליברלי".

במילים אחרות, ככל שמדובר במאבק הפמיניסטי לשוויון בתחומי המסורת היהודית, הכיוון הוא הופכי מזה שבחברה המערבית הכללית (לפחות בחלק מהמקרים). הדבר נובע מכך שבמסורת עצמה יש יסודות של תפיסה מהותנית של המינים והמגדרים, דבר שמוביל לכך שפמיניזם תרבותי מסוגל לעתים דווקא לבצר עוד יותר את מאזן הכוחות הקיים. מנגד, חריגה של נשים מהגבולות המסורתיים שלהן (במקום העצמת תפקידיהם בתוך אותם גבולות) נתפסת כמאיימת בצורה מיידית על ההגמוניה הגברית. ובצדק: לזאת ייקרא, אם תסלחו לי על חוסר הפמיניזם הרגעי, לכבוש את המלכה עמי בבית.

ומעניין שתהליך שמתקדם בדפוס דומה ניתן למצוא גם בכל הנוגע להתפתחותן של מסגרות לימוד יהודיות-חילוניות (לגברים ולנשים יחדיו כמובן). עד לפני שנים ספורות מסגרות שכאלה, כולל בתי מדרש פלורליסטיים כגון אלול ובינה, התעסקו בעיקר בתחומים שמחד נזנחו על ידי החברה הדתית בארץ ומאידך היו קרובים ללבם של חילונים (מוסר, היחס לגר, צדקה וצדק), וכיום יש מדברים יותר ויותר בתחומים "דתיים", כגון אלוהים והלכה. ללא ספק גם מהלך שכזה מאיים יותר על הסדר הקיים מאשר התרכזות בענייני אהבת-לרעך-כמוך בלבד (לא שתמיד צריך לאיים על הסדר הקיים, אגב, אבל מדי פעם כדאי).                             (פלאש90)

ועוד משהו מעניין, והוא שדווקא יהודיות פמיניסטיות שאינן באות מהציבור האורתודוקסי מוצאות עניין בפמיניזם יהודי תרבותי, דהיינו, במצוות שמיוחדות לנשים. מעידים על כך ההצלחה העצומה בקרב חילוניות של הספר "תפילת נשים" של עליזה לביא, למשל, או ספרים כמו "פרשת המים" של אלונה ליסיצה, דליה מרקס, מיה ליבוביץ' ותמר דבדבני, המביאים לציבור הרחב דווקא את המצוות הייחודיות לאישה ומכניסים אותם כך לדיאלוג עם השדה המסורתי - דבר שברבות הזמן גם יכול לאתגר אותו (שהרי לא מדובר פשוט בחזרה בתשובה). מבחינת פנחסי, שבאה מתוך השדה הזה, הדרך לאתגר אותו היא דווקא לשחק במגרש שמסרב לכלוא את עצמו בהגדרות מגבילות של "הנשי".

למה, אפוא, בכל זאת לומדות בבית המדרש שהיא מנחה רק נשים? על פי פנחסי, אנחנו עדיין חיים בעולם שבו כשנשים (בנות 20 או 50) נפגשות, הן מדברות על דברים שאינם יכולים לעלות כשגברים מצטרפים למעגל. זהו דיבור אחר ופורה, שצריך לתת לו מקום, קל וחומר כאשר מדובר בשיחה עם טקסטים קנוניים שנכתבו, התפרשו ונמסרו על ידי גברים במשך אלפי שנים. לדעתה, אחרי יותר מאלפיים שנות מונופול גברי על המקורות, יש צורך לפנות מקום לנשים בלי להניח מראש מהי נשיות."חֵיְדר משלך", בית המדרש שלה, מבקש, היא אמרה לי, "לאפשר את שיחת הנשים הזאת מתוך הבנה (וגם ניסיון) שכשאנחנו הנשים מקשיבות לעצמנו ולטקסטים קנוניים בלי גברים, נמצא שם פרשנויות שלא שיערנו וכן תובנות על עצמנו. ההיפרדות הזאת, הזמנית, היא ככל הנראה מעשה רדיקלי. אני מבקשת, כמו בחיים, לשלב את המהפכה עם ההתפתחות". הזמנו חשבון.