מילה בסלע

 כשיוסף סלע כתב את ספרו הראשון "נהר האמת", אי שם לפני 15 שנים, הוא לא תיאר לעצמו לאן זה יוביל אותו. "הספר נכתב בדם לבי", מספר סלע, "זה לא ספר תיאורטי. כל מה שכתבתי שם קרה לי, ולכן זה עובר בין השורות, כך אני נוטה להאמין. מרגישים מהכתיבה אם זה בא מהחיים של המחבר או לא. כשמישהו כותב מתוך הפנימיות שלו, שומעים את זה בנשימה של המספר. הייתי מאוד נרגש לכתוב אותו"."השלמות והשלווה לא נמצאו איפה שחיפשתי אותם". סלע

באיזה שלב בחיים תפסה אותך הכתיבה?

"בתקופה הכי מרגשת של התשובה שלי - התקופה שבה התקרבתי ליהדות. זו היתה תקופה של גילויים, של תובנות עמוקות. הייתי אז תלמיד של ימימה אביטל, של הרב יצחק בזנסון. תקופה מלאת פנימיות, וכל הפנימיות שלי התבטאה בתוך הסיפור הזה".

בדרך כלל, ראיונות עם יוצרים נולדים מתוך יצירה חדשה. הפעם הראיון שלנו עם יוסף סלע בא דווקא מתוך יצירה ישנה – אך כזו שנוצקה לאחרונה אל קנקן חדש. "נהר האמת", הספר שהוציא לפני עשור וחצי, יצא מאז במהדורה נוספת, ובאחרונה יצא גם במהדורה שלישית, מעוצבת היטב, בהפצת "דברי שיר". להערכתו, נמכרו עד כה כ-15 אלף עותקים מהספר, מה שמסמן אותו כסיפור הצלחה של ממש, גם אם מדובר בהצלחה מאוחרת, ואולי בעיקר משום שמדובר בהצלחה מאוחרת.

שנה של פחד נוראי

סלע, בן 56, מתגורר באלעד, נשוי ואב לשניים. קוראים לו יוסף סלע, אבל אתם מכירים אותו בשם מעט שונה: יוסף המספר. בצעירותו – כךלפי הגדרתו – היה צפונבון טיפוסי מפינת דיזנגוף, ובהמשך, לאחר שפתח עסק בתחום המרזבים, התגלגל לקורס מספרי סיפורים. שם ההצלחה האירה לו פנים. הוא היה מספר הסיפורים המיתולוגי בתוכנית הטלוויזיה "מסיבת גן" בערוץ הראשון, בהמשך קיבל תוכנית אישית בערוץ 2, ושמו נעשה למעשה לשם גנרי של מספר סיפורים.

"הייתי בשיא הקריירה, אבל הרגשתי ייסורי ריקנות נוראים", מתוודה סלע, "השלמות והשלווה, הוודאות והשמחה לא נמצאו איפה שחיפשתי אותם. חיפשתי אותם מתחת לפנס, מתחת לזרקורי התהילה וההצלחה החיצונית. אבל הייתי צריך בעצם לפנות פנימה ולא החוצה. גיליתי את זה בפשטות שבחיים. כשהייתי בא לחבר טוב לסעודות שבת, ראיתי בית מלא ילדים, ובני זוג שמתמודדים עם אתגרי החיים הלא תמיד פשוטים. אבל מנגד, בבית היתה יציבות כזו וביטחון ואור. הבנתי שאור היהדות הוא דבק עצום שמדביק משפחות ואנשים ומביא יציבות אמתית לחיים של אדם. שאלתי אותם: מה מדביק אותם בכזאת ודאות? מסביב זוגות התפרקו כל הזמן, ושם לא הבנתי מאיפה הכוח של המאמינים ומאיפה שמחת החיים שלהם, גם כשהכול לא מושלם. הרעיון הוא שזה מה שבאת לעשות בעולם. אתה מתקדם לא בגלל שהכול סבבה ונחמד. הבנתי ששום קושי לא יכול לאיים על משפחה כזו כי היא מחוברת לשליחות של היהודי". " היה חשוב לי להיות מתומצת. אז הוא די מתומצת. העומק שאתה נמצא בו ברגעי הכתיבה - הוא זה שבא לידי ביטוי. חוץ מזה, הכתיבה מביאה לידי ביטוי מדרגה עמוקה באדם, שהוא לא מודע לה ביום יום. שם מתחיל לצאת משהו פנימי שאפילו היוצר פוגש אותו בפעם הראשונה לעתים.זה גם מסע של היכרות עם עצמך "

באותה נשימה מודה סלע שהמעבר הזה בין שני העולמות היה לא פשוט, אם להתבטא בעדינות, "זו היתה שנה של פחד נוראי; פחד לאבד את כל החברים, את כל הברנז'ה שאני בא ממנה, שמא יסתכלו עליך כאילו השתגעת או בגדת בהם ועברת אל המחנה הנגדי. בסך הכול, ויתרת על מה שהיה לך, ועכשיו אתה חדש, מתחיל. ילדים קטנים מראים לך בבית הכנסת איפה להתפלל. אתה הולך בחושך, וכל מה שהיה לך הולך ומתרחק ממך. אבל מצד שני, אתה מבין שזו האמת. כשהייתי חוזר הביתה מבית הכנסת עברתי ליד בתי הקפה, ואני זוכר מבטים ממש לא ידידותיים. זה מין פחד מהבדידות, להישאר לבד. חשבתי עד אז שאני לא מפחד מבני אדם בכלל, אבל בפעם הראשונה הבנתי עד כמה אני לא עצמאי וחזק כמו שחשבתי. ראיתי עד כמה אני קטן. גם היהדות מגלה לך שלהיות קטן זה בעצם להיות גדול. למעשה, ככל שאתה קטן – אתה גדל".

"היו כל מיני טריגרים להתחזקות שלי, אבל אירוע מכונן ומזעזע מבחינתי אירע כשגרתי בראשון לציון והזמנתי צבעי ערבי לצבוע לי את הבית. הוא צבע את התקרה, ובאמצע צעק 'תביא לי דחוף נייר טואלט!'. שאלתי אותו מה קרה, והוא צעק שוב 'דחוף, תביא נייר טואלט!'. הבאתי לו, והוא ניגב את השפה התחתונה שלו בחרדת קודש. שאלתי מה קרה, הוא אמר 'נפלה לי טיפת צבע על השפה התחתונה, זה סיד!'. אמרתי לו 'נו?'. הוא ענה 'זה רמדאן, אני לא אוכל'. אמרתי לו 'אבל זה צבע, לא אוכל'. הוא השיב 'מעורבב בזה מים'. חשבתי לעצמי: 'איזה כבוד יש לו למסורת שלו. הוא עומד על הסולם וצועק כאילו חייו תלויים בזה'. באותו לילה לא ישנתי. חשבתי לעצמי כמה אני חסר אותו ריספקט פשוט, טהור וטבעי של אדם שמחובר לשורשים האמתיים שלו. זה היה אחד השיעורים הראשונים שלי - לצאת מהמבט הלא מכבד, השחצני והמתנשא כלפי המסורת היהודית".

מעניין שדווקא מתוך תמימות או מתוך היכרות ראשונית בלבד עם עולם היהדות הכתיבה נשפכה ממך.

"נכון. הייתי בתהליך רוחני כבר לפני כן, אבל לא באפיק היהודי. פתאום גיליתי את הרוחניות היהודית, ואחרי תקופה, סיכמתי לעצמי את הנושא. הספר בעצם ביטא את תהליך התקרבות היהודי לנשמה שלו. התנסות בסוג של ניסיונות ובקילוף קליפות, עד שהוא פוגש את עצמו ואת הפנימיות שלו, וגם את הקב"ה".

רקמה של עם

 "נהר האמת" מתאר מסע של אדם בשלושה עמקים: עמק התהילה, עמק הפחד ועמק העצבות. "גם כלל ישראל בנוי כך", אומר סלע, "אם כל אחד מישראל מצליח לעבור בכל העמקים האלה ולעמוד בכל הניסיונות האלה, נולד אדם שיכול להיות חלק מרקמה של עם. לפני הכול, אנחנו צריכים להיות קרובים אל עצמנו, בשביל שתהיה בנו אהבת ישראל".

שמעתי שאנשים ממש מנתחים את הספר ומגיעים לרבדים עמוקים מאוד. היית מודע לרבדים האלה כשכתבת התחלה של שאלות רוחניות. כריכת הספר  אותו?

"האמת היא שלא. כשכתבתי את הסיפור, הוא לא נכתב מתוך מודעות של 'למה אני כותב'; זה פשוט נשפך מתוכי. האמת היא שרוב זמן צמצמתי וזרקתי דפים שנראו לי מיותרים. היה חשוב לי להיות מתומצת. אז הוא די מתומצת. העומק שאתה נמצא בו ברגעי הכתיבה - הוא זה שבא לידי ביטוי. חוץ מזה, הכתיבה מביאה לידי ביטוי מדרגה עמוקה באדם, שהוא לא מודע לה ביום יום. שם מתחיל לצאת משהו פנימי שאפילו היוצר פוגש אותו בפעם הראשונה לעתים.זה גם מסע של היכרות עם עצמך".

איך התגלגל "נהר האמת" לשלוש מהדורות שונות, עם עטיפות שונות?

"לרוב היצירות המיוחדות יש ילדות לא קלה (צוחק). האמת היא שהוא עבר מהדורות שונות כי בהתחלה כולם חשבו שזה ספר ילדים. משם הילדים התחילו לשאול את ההורים שאלות רוחניות. ההורים התחילו לקרוא, ואז קנו את זה כמתנות זה לזה, ואז נודע שמו כספר למבוגרים. בסופו של דבר, זה ספר בלי גיל. אפילו הבן שלי בן התשע וחצי קרא אותו ונהנה ממנו. זה כמו 'הנסיך הקטן' היהודי. מין אגדה שכל אחד מבין לפי העומק שלו.

"למעשה, זו הביוגרפיה הרוחנית שלי. וכשכתבתי את הספר לפני 15 שנה, זה בעצם כל מה שידעתי על היהדות. אחרי שנים רבות, הרב אלי סדן, ראש מכינה קדם צבאית בני דוד, הודיע לתלמידיו שהוא רוצה לתת לכולם עותק כדי ללמוד יחד לאורך השנה. בהמשך, תלמידו רן שריד ו'דברי שיר' החליטו להוציא את הספר עוד פעם. הם הכירו כנראה בחשיבות ובפוטנציאל שלו, ובאמת הוא נמכר ומצליח מאוד, ואף הגיע אל ראש רשימת המכירות של 'דברי שיר'".

הספר הבא בדרך?

"כן, אני כותב עוד אגדה. יש לי רעיון למשהו נוסף, שכבר התחלתי לכתוב. בכלל, אני אוהב אגדות. שפת האגדה מאפשרת כניסה יותר מעמיקה אל תוך הפנימיות של הקורא. זה לא קורה כאן ועכשיו בתקופה שלנו, אלא מאפשר לקורא לחוות את זה באופן יותר עמוק, כי לא מדברים עליו ועל הזמן שבו הוא חי, אלא על משהו מנותק מהמציאות. כביכול, כמובן".