מחזירי-אור

ידוע כי כמות האמנים והמדענים היהודים שהשפיעו על התרבות העולמית הנה יוצאת דופן ביחס לגודל האוכלוסייה היהודית בעולם. אחת הבדיחות המוכרות בנושא היא שלמעשה, חמשת האנשים המשפיעים בהיסטוריה האנושית היו יהודים. הראשון, משה, אמר שהכול חוק. השני, ישו, אמר שהכול אהבה. השלישי, מרקס, אמר שהכול כסף. הרביעי, פרויד, אמר שהכול סקס. והחמישי, איינשטיין, שם את הכול בפרופורציה ואמר שבעצם הכול יחסי.

אך בנוסף להוגי הדעות הענקיים האלה, ניתן למצוא יוצרים יהודים מהשורה הראשונה בתחום האמנות הגבוהה וגם האמנות הפופולארית. בתחום הקולנוע ניתן למצוא במאים כגון וודי אלן, סטיבן ספילברג, האחים כהן, בילי וויילדר, ארנסט לוביטש, האחים מרקס ועוד רבים. באמנות הציור יש את מודיליאני ושאגאל. במוזיקה את מנדלסון, רובינשטיין, בארנבוים, יצחק פרלמן, יהודי מנוחין ועוד. במוזיקה הפופולארית את בוב דילן (רוברט צימרמן), לאונרד כהן, לו ריד, סרג' גיינזבורג, איימי ויינהאוס ורבים אחרים. והיה אפשר לתור גם אחר סופרים (קפקא), משוררים ועוד.

האם יש איזושהי "מהות" יהודית שמתבטאת אצלו? וודי אלן

הניסיון למצוא את המשותף בין היוצרים השונים מהתחומים השונים ומהתקופות והמקומות השונים יוביל רק להצהרות כוללניות לא מדויקות, ויגרום עוול ליוצרים הייחודיים הללו שמה שמאחד אותם הוא רק ההשתייכות לעם-דת ספציפיים. כולם נולדו לאם יהודיה וגדלו, בצורה זו או אחרת, בקשר כלשהו לזהות היהודית. הניסיון למצוא את "היסוד היהודי" ביצירה של האמנים השונים הנה מלאכה יפה, מאתגרת ומכובדת, אך האם יש איזושהי "מהות" יהודית שמתבטאת בכולם? האם המוצא היהודי צבע בצבע ייחודי את היצירות שלהם?

ייתכן שאם יש משהו שאפשר ללמוד מההוגים והאמנים הגדולים שיצאו מעריסת היהדות במאות שעברו, הוא עצם אקט היציאה מערש היהדות. כלומר, עבור האמן או הוגה הדעות היהודי-מערבי המבקש להשתלב בעולם של הגויים ולהסתובב ביניהם, עזיבת הקהילה, הן פיזית והן רוחנית, היתה אקט חתרני ממש. התרבות היידית עסקה בכך לא מעט, ואחד הסרטים החשובים בתולדות הקולנוע, "זמר הג'אז" מ-1927 מתאר זאת: בן החזן, הרוצה להצליח כזמר ג'אז, חייב לעזוב את הבית ואת המסורת כדי להצליח בעולם החדש. באחת הסצנות בסרט נכנס הגיבור למופע חזנות של יוסל'ה רוזנבלט, ונתקף נוסטלגיה לבית אביו ולסמלים היהודיים שעיצבו את ילדותו.

הכורח לנטוש את המסורת. כרזת "זמר הג'אז" אחד הנושאים המרתקים בנושא האמנות היהודית הוא שנוצר רושם (מוטעה אולי, אך על כל פנים קיים בתודעה הקולקטיבית) שהאמן היהודי שרוצה להשתלב בעולם הגויים ולהצליח, חייב בדרך לנתק או לערער את הקשרים שלו עם שורשיו. הוא חייב להשתחרר מהמסורת ולהתייחס אליה בסוג של טשטוש זהותי מורכב ומלא סתירות. ייתכן שההקרבה הזאת של התרחקות מהקהילה והשורשים דחפה את האמנים בעבר לשאוף להצליח ולהתאמץ ביתר שאת, שכן, נוצרת תחושה שהם חייבים לגרום להקרבה הזאת להשתלם. אם הם עוזבים את עברם וביתם, הם חייבים להצדיק זאת בעזרת אידיאולוגיה של "זה צריך להיות שווה את זה".

ייתכן מאוד שבהקשר הזה, הרעיון של "אור לגויים" זוכה למשמעות קצת אחרת מזו המקובלת. כלומר, אנשים אלה לא היו "אור לגויים" מתוך חיי היהדות המנותקים והמרוחקים מהמגע עם הגויים, אלא דווקא נהפכו ל"אור לגויים" מתוך מצב ביניים שבו הם יצאו מגבולות היהדות ושאפו לפצות על היציאה הזאת באמצעות ניסיון להוות השפעה משמעותית על העולם. יחד עם זאת, הניתוק או ההתרחקות מהיהדות לא היו טוטאליים: אנשים בסדר גודל של שפינוזה, פרויד, מרקס ואחרים, קיימו מערכת יחסים מורכבת עם שורשיהם היהודיים, מערכת יחסים שאופיינה על ידי משחק מתמיד של שייכות וניתוק, קרבה והתרחקות, געגוע ותסכול.

נראה כי כיום, כאשר המוצא היהודי של האמנים נמצא פחות ופחות בסתירה עם ההשתלבות שלהם בעולם הגויים, מערכת היחסים בין האמן היהודי לבין מוצאו הולכת ומשתנה. השאפתנות והחזון של האמנים והוגי הדעות היהודים לא בהכרח מתקשרת לעזיבת הקהילה, שממילא אינה כה מלוכדת או סגורה כמו בימי העבר. ניתן פשוט לצמוח כאמן ולהשתלב בחברה מבלי שדבר כזה ייתפס כבגידה במסורת או בשורשים היהודים שלך. כך, אלמנטים יהודיים משתלבים ביצירותיהם של אמנים אלה מבלי להפוך בהכרח לעניין מרכזי או מאפיין מהותי שלהן. אפשר להניח שאם במאי קולנוע כמו ספילברג או האחים כהן יישאלו האם מוצאם היהודי השפיע על התפיסות האסתטיות שלהם, הם יתקשו לענות. האם ההומור של האחים כהן הוא "הומור יהודי"? האם הפנטזיות האפוקליפטיות של ספילברג קשורות באופן כלשהו לתקוות גאולה ופחדים מפוגרומים? באיזו מידה המוזיקה של לאונרד כהן מחוברת לתפילות השבת ולתהילים?

הומור יהודי? מתוך סרטם של האחים כהן, "יהודי הטוב"

מי שירצה יוכל למצוא חיבורים שכאלה ביצירות, והן שם כמחכות לפרשנות וחקירה. אך עבור האמנים, נראה כי הקשר הוא הפוך. הם בנו את אמנותם על בסיס מסורות אוניברסאליות והשתלבו בעולם הגויים ללא שאלות בנוגע לשורשיהם היהודים. הם יכולים להגדיר את עצמם כיהודים מבלי להרגיש צורך להכחיש את הזהות וגם מבלי לתת לה ביטוי מפורש ביצירתם. האמנים לא חייבים "להצדיק" את יהדותם. דווקא עניין זה הוא שמאפשר לנו, הקהל והחוקרים, למצוא בעצמנו את האלמנטים היהודיים ביצירותיהם; אלמנטים יהודיים שלמעשה הפכו כבר לאוניברסאליים ומקובלים, ושאולי הם מאירים את הגויים, אבל כתוצאה מכך, בזכות האמנים היהודים הגדולים, הם גם מאירים את היהדות בחזרה.