שני פנים ליהדות

לא מזמן התארחתי לארוחת שבת בביתו של ידיד סרוג כיפה. הוא מבוגר ממני בכ-20 שנה, מקושר מאוד ופעיל במעגלים שונים ומגוונים. כשהשיחה הגיעה, כפי שהיא חייבת תמיד להגיע, לפוליטיקה, הופתעתי מאוד לשמוע שהוא מוכן ומזומן למדינת כל אזרחיה, "דו לאומית", כמו שאומרים. כשביררתי אם הוא מבין שזו סופה של ההזדמנות ההיסטורית של העם היהודי לריבונות, הוא אישר שזה בהחלט מובן לו, אלא שהוא לא הסכים איתי שזה משהו שיש להצטער עליו.

תראה, אמר, אני מבין שאתה מעוניין בהתפתחותה של תרבות יהודית הנושאת באחריות שבאה עם שררה ועם כוח. אני פשוט חושב שאחרי 65 שנות תרבות יהודית שכזאת, אפשר לסכם ולומר שהיא בהחלט לא נושאת את האחריות הזאת היטב. ראה אילו מאורות הקמנו מתוכנו לפני שהוקמה המדינה, וראה את הריק ההגותי שהתרבות היהודית נמצאת בו כיום. איפה גורדון שלנו? איפה בובר? איפה ביאליק? האם שכחנו אותם? מי היום מגיע לקרסוליהם? איפה כיום נמצא הרב כראי"ה קוק?דווקא בגלות הנפש היהודית התעדנה (Thinkstock) 

דבריו נגעו בנקודה כאובה שלא ניסחתי לעצמי בבהירות עד אז. קשה להכחיש שהתרבות היהודית בארץ (במובן המסורתי של המונח) לא הצליחה ב-60 השנים האחרונות להתעלות לגבהים מרשימים במיוחד - לא מבחינה יצירתית ולא מבחינה מוסרית. האורתודוקסיה בארץ מוציאה מקרבה במקרה הרע טכנאי הלכה, ובמקרה הגרוע עוד יותר - רבנים גסי רוח כעובדיה יוסף, גזענים כשמואל אליהו או מחרחרי מלחמה כדב ליאור. האם אפשר למצוא כיום בארץ רב שהוא גם גדול בתורה, גם רחב השכלה וגם משמש כמאור מוסרי לרבים?

לצערי הרב, הייתי חייב להסכים איתו שלא. הכוח שניתן ליהודים במדינתם הריבונית לא היטיב עם תנובתם התרבותית-מוסרית. להפך, עושה רושם שהוא השמין את לבם, עשה אותם גסים, עשה אותם לעם ככל העמים: מאוהב בעצמו, תוקפן כלפי זולתו, מגושם בהתנהלותו. נראה שדווקא בגלות הנפש היהודית התעדנה, שתחת כור המצרף היא הזדככה (והולידה מתוכה את קפלן, השל, סולוביצ'יק, שחטר-שלומי, גרין).

בכל זה נזכרתי כאשר קראתי את דבריו של הרב ריק ג'ייקובס, נשיא התנועה הרפורמית, שאמר ש"יהודי ארצות הברית אינם רואים בישראל מדינה המשקפת את עולם הערכים שלהם". ג'ייקובס מתכוון כמובן לאפליה השערורייתית שיש במדינה כלפי זרמים יהודיים שאינם אורתודוקסיים, אבל לא רק; הוא מדבר על הניכור שחשים צעירים יהודים אמריקאים כלפי מה שהם תופשים כחברה שמרנית, לאומנית, בלתי סובלנית ואלימה. " הכוח שניתן ליהודים במדינתם הריבונית לא היטיב עם תנובתם התרבותית-מוסרית. להפך, עושה רושם שהוא השמין את לבם, עשה אותם גסים, עשה אותם לעם ככל העמים: מאוהב בעצמו, תוקפן כלפי זולתו, מגושם בהתנהלותו "

הניכור הזה הוא עובדה קיימת, המתגלה במחקרים שנעשים בקרב יהודי ארצות הברית. ככל שגילם של יהודים אמריקאים צעיר יותר, כך נמוכה עוצמת הקשר שלהם למדינת ישראל. חשוב להבין שהניכור כאן אינו תוצאה של חילוקי דעות פוליטיים, ואף לא של השקפות עולם שונות. מדובר כאן במשהו עמוק הרבה יותר: בדרכים שונות להגדרתה של הזהות היהודית.

בעיני צעירים יהודים אמריקאים, זהות יהודית פירושה קודם כול השקפת עולם ליברלית, המונעת על ידי הציווי המוסרי ל"תיקון עולם". זו אינה השקפתם הפוליטית. זאת מבחינתם התשובה לשאלה "מה זה מבחינתך להיות יהודי". זאת היהדות שלהם. מכאן שכאשר הם חוזים בהתנהלות של מדינת ישראל בכל הנוגע לסכסוך עם הפלסטינים, ליחס לזרים או לכפייה הדתית, הניכור שמתעורר בהם הוא מובן מאליו.

הזהות היהודו-ליברלית של יהודי ארצות הברית קיבלה אישור מחודש בבחירות האחרונות שם, כאשר מאמציהם הרבים - והממומנים בנדיבות - של חוגים נציים שונים לא הצליחו להניא את הרוב הגדול של היהודים האמריקאים מלהצביע אובמה. גם כאן ההזדהות עם הצד הליברלי אינה רק ביטוי של עמדה פוליטית, אלא של זהות חברתית ואף דתית.

אפשר כמובן לזעוק שהיהדות הליברלית שהתפתחה בארצות הברית אינה "היהדות האמיתית", שאותה יהדות אמיתית כלל אינה ליברליות-הומניסטית, אלא אתנוצנטריזם שבטי, או שיהדות ארצות הברית היא זיוף צפונבוני שמקורו לא בעמדה ערכית מגובשת, אלא בגלישה נוחה לעבר היטמעות והתבוללות. אף על פי שאפשר למצוא פה ושם אמת מסוימת בזעקות שכאלה, הרי שהן מדגימות בדיוק את ההבדל החד בין היהדות המדירה והנצחנית שהתפתחה בישראל ובין היהדות המכילה והסובלנית שהתפתחה בארצות הברית.

בארצות הברית הזרמים השונים רואים כהנחת מוצא חשיבות רבה בהכללת כמה שיותר יהודים תחת כנפיהם, הרי שכאן דמויות תורניות מכלות את מרצן בניסיונות דקדקניים להגדיר מי בחוץ ומי בפנים, מי כשר מספיק ומי לא, מי מקפיד ומי חפיפניק, מי מאנ"ש ומי אפיקורס נורא. הזעקות האלה הן בדיוק הסימפטום של המחלה שממנה סובלת היהדות בישראל ובדיוק מה שמעורר ביהודי ארצות הברית את הניכור כלפיה.